מנהיג נולד

אחת החידות הגדולות בהיסטוריה האנושית נוגעת למועד צמיחתו המדויק של מנהיג. מהי נקודת הזמן המדויקת, שבה הופך מנהיג, כל מנהיג, מסתם ילד, נער או בוגר, אדם מן השורה, ל"מנהיג"?

האם זה הרגע שבו מקבל הוא על עצמו תפקיד או כהונה רשמית, שכרוכים  בהנהגת ציבור – ויהא זה הציבור הרחב, חיילים בצבא, אנשים בארגון – או שמא זרעי המנהיגות – על מאפייניה ותכונותיה – נשתלים בו כבר זמן רב קודם לכן, לעתים משחר חייו, ורק ביטוים החיצוני מתגלה בבת אחת בחלוף הזמן או שמא "על הרצף", בתהליך איטי מתמשך?

על דרך הכלל, אנו מכירים את תולדות חייהם של מנהיגים רק בהיותם אנשים בוגרים. לעתים, רק בערוב ימיהם. כך, למשל, מן המקרא איננו יודעים כמעט דבר על תולדות אברהם אבינו עד הגיעו לשנת ה-75(!) לחייו, עת נצטווה ללכת מחרן לארץ ישראל. כדרכם, ביקשו חז"ל ל"מלא את החלל" והעניקו לנו עדויות על מעשי אברהם שכבר בגיל שלוש הכיר את בוראו, ובעודו ילד כבר נתץ את אלילי אביו תרח.

אכן, כאמור לעיל, בדרך כלל אנו פוגשים את המנהיג כשהוא כבר אדם בוגר, בעיצומם של חייו. חריג לכלל זה הוא סיפור חייו של משה רבנו, אדון הנביאים ודגם, אות ומופת לכל המנהיגים שבאו אחריו.

באופן יוצא דופן, אנו יכולים לעקוב אחר לידתו, ואפילו אחר הריונו(!), ודומה שכמעט כל ילד מישראל מכיר את הסיפור (שמות ב): " וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי. וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים. וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר. וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ.  וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶה. וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה".

בשונה מדתות אחרות, שבהם ה"מושיע" ואבי האומה נולד מ"רוח הקודש, או באופן פלאי, לידתו של משה רבנו מתוארת כתהליך טבעי לחלוטין, של הריון, לידה ובכי ראשון.

ההגה הראשון שמוציא מפיו משה אינו נאום חוצב להבות אש או בעל תוכן פלאי כדרך הדברים שיישא משה בהמשך חייו אלא רק קולות של בכי. "והנה נער בוכה". שמא ביקשה התורה להדגיש בכך את אנושיותו של משה (ומסיבה זו גם מקום קבורתו לא נודע, שלא יהפכונו לאליל).

שלא כאלילי העמים או מלכיהם (כגון פרעה שלפי מדרש חז"ל יצא ליאור כדי להטיל שם בצנעה ובאין רואה את מימיו, שלא יכירו כי בן אנוש הוא), משה רבנו מתגלה לעינינו בראשית דרכו כאחד האדם. הוא אינו מתנכר לרגשותיו, ויודע גם 'לבכות',  כשהשעה יפה וצריכה לכך.

ברוח זו ביטאו חז"ל גם את רגישותו של משה לסבלו של ה'אחר'. לפי המדרש, כאשר הלך משה לרעות את הצאן ברח טלה קטן מן העדר. משה רבנו לא עצם עיניו מראות, ועשה מאמץ כדי להשיבו לעדר. וגם בזה ניכר מנהיג: ביכולתו לדבר ולטפל לא רק ב"שועי העם", נכבדיו ושריו, אלא גם בחוליות החלשות ביותר המצויות דרך כלל בשולי החברה ואין איש שת ליבו אליהם.

"וַיִגְדַּל הַיֶּלֶד. וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה. וַיְהִי לָהּ לְבֵן. וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה. וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ.  וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה. וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו. וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם. וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו".

33 מילים בסך הכל. שני פסוקים, סמוכים. בקצב הסְטַקַטוֹ. אך איזו תהום פעורה ביניהם, בין ה"ויגדל" הראשון ל"ויגדל" השני!

ה"ילד" הראשון אינו אלא חסר ישע אנונימי, בֵּן בלי שם בֶּן שלושה חודשים, פאסיבי לחלוטין, המוּבָא ממקום למקום משל היה חפץ המיטלטל מיד ליד באמצעות חברת הובלות.

אֵם התינוק מניחה אותו בתיבה. "האחות הגדולה" ניצבת מרחוק לשמור עליו. לימים הוא "מוּבא" אחר כבוד לבת פרעה, כטפל לה, והיא זו שקוראת בשם שילווה את אדון הנביאים ורבבות מצאצאיו. התינוק שותק, לכל היותר בוכה. הא ותו לא.

80(!) שנה חולפות, "חור שחור" שאנו מדלגים עליו בקלילות, כמבלי משים. והנה לפנינו איש אחֵר, שונה לחלוטין. בניגוד מוחלט ל"ויגדל הילד" הראשון, שלאחריו נותר משה אילם, אדיש, פאסיבי לחלוטין, ה"ויגדל משה" השני, מציב לפנינו מנהיג גדול וגדול. משה יוצא אל אחיו, רואה בסבלותם, ועושה מעשה.

חובת הדיין להציל עשוק מיד עושקו, ויהא זה כל "עשוק", אפילו מי שאינו יהודי

כדרכה של פרשנות פנים-מקראית, אפשר שפרשנות "גדולתו" של משה טבועה בהמשך הפסוק עצמו: "ויגדל משה". ומהי גדולתו? ש"יצא אל אחיו, ראה בסבלותם" ופעל לחלצם ממֵצַר. כך בשעבוד מצרים, וכך בחלצו את בנות יתרו מפני הרועים שביקשו לגרשן. לא עוד עצימת עיניים או אדישות.

ביטוי עז ל"תורת המנהיגות" כפי שהיא מתגלה לעינינו מפרשת חייו המוקדמת של משה נמצא גם בהמשך הפרשה. כאשר ביקש הרמב"ם למנות בהלכות סנהדרין את תכונותיו הרצויות של דיין מישראל, הוא כולל בין השאר גם את "לבו האמיץ": "ובכלל 'אנשי חיל' שיהיה להן לב אמיץ להציל עשוק מיד גוזל, כעניין שנאמר 'ויקם משה ויושיען'" (שמות ב, יז).

אכן, הבאת הראיה ממשה רבנו ולא פחות מכך, מהפסוק שעליו נסמך הרמב"ם, אומרת דרשני. כידוע, על דרך הכלל הרמב"ם נמנע בחיבורו "משנה תורה" מציון מקורות להלכותיו. בשל כך, אף זכה לביקורת חריפה של מבקריו ומשיגיו עד כדי כך שאחד מהם הציע לקרוא לחיבורו נטול האסמכתאות "מְשַנֶה תורה(!)" במקום "מִשְנֶה תורה").
זאת ועוד: היה וכבר חרג הרמב"ם ממנהגו והביא במקום זה סעד וסֶמֶך לדבריו, מה טעם הביא דווקא פסוק זה כראיה?

ושמא תאמר שהרמב"ם, כדרכו, מביא ראיה ממשה רבנו, אדון הנביאים, מה טעם הביא ראיה דווקא ממעשה זה של משה רבנו? והלא היה יכול להביא ראיה משני מעשים דומים שבהם הציל משה רבנו את אחיו: בפעם הראשונה (שמות ב, יא-יב) מציל משה איש עברי מיד מכהו ומענהו שהיה "איש מצרי", כמו שנאמר: "ויפן כה וכה, וירא כי אין איש, ויך את המצרי ויטמנהו בחול", מעשה שבוודאי ראוי להערכה גדולה (לפחות בעיני המתבונן בפשט הכתובים על רקע מקומו וזמנו של המעשה), וכך, מקל וחומר, בהיות משה רבנו נתון בעקבותיו לסכנת חיים.

בפעם השנייה, למחרת היום, רואה משה "שני אנשים עברים נצים". אף כאן משה לא נותר אדיש או שווה-נפש. הוא נזעק לעזרת העשוק-המוכה, ואמר לו, לאותו רשע: "למה תכה רעך?" (שם, יג), מעשה שבעקבותיו היה חשש ממשי כי ילשינו עליו. באותה שעה היה משה נתון בסכנת מוות עד שהוכרח לברוח מפני פרעה לארץ מדין (שם, יד-טו).

מה טעם מכל שלושת המעשים בחר הרמב"ם להביא ראיה דווקא ממעשה הצלתו של משה את בנות יתרו? מעשה שבזמן התרחשותו עדיין לא היה משה – "משה רבנו", מנהיג ומורה דרך, אלא איש מן השורה, ומכל מקום ברור שלנסיבות אותו מקרה אין כל זיקה לתנאי הכשירות של דיין בבית הדין, שאותם ביקש הרמב"ם לסמוך בדבריו.

ועל אחת כמה וכמה שה"עשוקות" במקרה זה לא היו כלל בנות ברית אלא בנותיו של יתרו, כהן עבודה זרה, שלפי חז"ל לא הניח אליל בעולם שלא עבדו(!)

שמא ביקש הרמב"ם ללמדנו את חובת הלב הטבעית והמוסרית של כל אדם, ומקל וחומר חובה המוטלת על הדיין: הצלת עשוק מיד עושקו, ויהא זה כל "עשוק", אפילו מי שאינו יהודי. ואולי מקל וחומר הצלת "עשוק" מעין זה שאינו אלא "עשוקה", אישה מושפלת, שמראש מעמדה היה נחות באותן נסיבות, המגורשת בבוז מן הבאר על ידי "רועים" גברתנים ובריונים, אדירי כוח ורבי אֵימה.