פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)בברכה המיוחדת שאנו מוסיפים בברכת המזון בימי חג הסוכות, אנו נושאים תפילה: "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת". תפילה זו מבוססת על הפסוק בדברי הנביא עמוס (ט, יא): "בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת, וְגָדַרְתִּי אֶת פִּרְצֵיהֶן, וַהֲרִסֹתָיו אָקִים, וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם".
לכאורה, פסוק זה מוקשה מצד דקדוקו ותוכנו. מצד דקדוקו, הוא פותח בלשון נקבה יחיד – "סוכת דוד הנופלת", וה"נופלת" – לשון הווה; אך מייד עובר ללשון רבים: "וגדרתי את פרציהן". וטרם הספקנו להוסיף הגה, וכבר הוא עובר ללשון זכר יחיד: "והריסותיו אקים", וחותם שוב במה שפתח, בלשון נקבה יחיד: "ובניתיה כימי עולם"; מצד תוכנו, יש לפרש מהי בדיוק אותה "סוכת דוד הנופלת", ועל אילו הריסות ופרצות מדבר הנביא?
בעל התרגום הארמי הקדום, המיוחס ליונתן, נתן ליבו לקשיים אלה, ואגב תרגומו ביקש לפתור חלק מהם בדרך יצירתית. את ראשית הפסוק הוא ממיר מלשון הווה "הנופלת" ללשון עבר: "בְּעִדָנָא הַהִיא אָקִים יַת מַלְכוּתָא דְבֵית דָוִד דְנָפְלַת", סוכת דוד שכבר נפלה; ואת ה"פרצות" שטעונות גידור מחדש הוא מסב ל"כרכים" ("וְאֶבְנֵי יַת כְּרַכֵּיהוֹן); את ההריסות הוא מכוון לבית הכנסת (ואולי בית המקדש?) הדורש הקמה ותיקון מחדש ("וּכְנִישַׁתְהוֹן אַתְקֵין"), ואת סוף הפסוק ("וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם") הוא ממיר לתפילה ארוכה – אולי כלפי ירושלים – תפילה שאין לה זכר מפורש בפסוק: "וְתִשְׁלוֹט בְּכָל מַלְכוּתָא וְתִגְמַר וּתְשֵׁיצֵי סַגִי מַשִׁרְיָתָא וְהִיא תִתְבְּנֵי וְתִשְׁתַּכְלֵיל בְּיוֹמֵי עַלְמָא" – ותשלוט בכל המלכות, והיא תיבנה ותשתכלל בימי העולם" (חילופי ב=כ, "כימי עולם-בימי עולם", שכיחים בכתבי יד ובטקסטים עתיקים, הן מחמת דמיונן הגרפי של שתי האותיות, הן כחילוף פונטי).
רש"י מפרש את "סוכת דוד הנופלת" כמכוונת כלפי מלכות בית דוד. בעקבותיו, הולך גם בעל "מצודת ציון", שפירש: "'והריסותיו' – מה שהיה הריסה במלכות בית דוד, כל ימי הגולה שלא מלכו כלל, הנה אז אקים אותה ואבננה להיות בנוי ומתוקן. 'כימי עולם', רוצה לומר שהייתה מאז בימי דוד עצמו; 'וגדרתי את פרציהן' – את הפרצה שהיה בה אגדור אז, רוצה לומר: אז לא ימלוך מלך אחר על אפרים להיות פרצה מה במלכות בית דוד; 'ביום ההוא', כאשר יתמו הפושעים, 'והריסותיו אקים', רוצה לומר: אחזיר המלוכה לבית דוד אשר נפלה והושפלה בימי הגולה".
גם אחר שידענו כל אלה, טרם נתבארו ונתבהרו כל הקשיים בפסוק, ועדיין צריכים אנו לדעת: מה טעם אנו שבים ומזכירים בברכת המזון את לשון הפסוק כמות שהיא, המדברת ב"סוכת דוד הנופלת"? וכי לא די היה לנו להתפלל על הקמת "בית דוד"? ועוד, האם לא היה די בתפילה על קימום "סוכת דוד" כשהיא לעצמה, בלא להזכיר את נפילתה? תמיהה זו גוברת לנוכח השוואת תפילה זו עם הברכה שנאמרת שלוש פעמים, בכל יום תמיד, בתפילת העמידה: "את צמח דוד תצמיח".
על המרת "בית דוד" ב"סוכה", מפרש המלבי"ם על אתר: "'ביום ההוא אקים את סוכת דויד הנופלת': תחילה היה בית דוד בנוי ומשוכלל בבית קבוע, משתלשלת בבני דוד מדור דור. ואחר כך לא היה בית קבוע, רק סוכת ארעי, וזה היה בבית שני שנבטלה מלכות בית דוד, ומלכו החשמונאים והורדוס. ובכל זאת, היו עדיין נשיאים מזרע בית דוד שזה דומה כסוכה עראי. ואחר כך נפלה גם סוכת דוד, כי בגלות החל הזה, בטלו גם הנשיאים ואין זכר ונשיאות לזרע בית דוד. ואז יקים ה' סוכת דוד, היינו שיעמוד איש מזרע בית דוד וינהיג את העם כהנהגת הנשיאים…".
בעקבות המלחמה הנוראה שפקדה אותנו בשמחת תורה תשפ"ד, אפשר שהדברים מקבלים משנה תוקף. במשך הרבה שנים סברו רבים שמדינת ישראל היא "בית לעם היהודי", בניין בנוי לתלפיות, מבוטן, צוק איתן, שאיש לא יוכל לפגוע בו או להבקיע פרצות בחומותיו. המלחמה האחרונה לימדה אותנו שלא כך הדבר. עם כל החומות – הפיזיות והטכנולוגיות – עדיין מדובר במבנה שביר, שלעיתים יכול להפוך ח"ו, ובתוך שעות מספר, ל"סוכת דוד הנופלת". סוכה, שנובעות בה פרצות המאפשרות להמוני מחבלים להיכנס לתחומיה בקלות, כדי להרוג ולרצוח, לשרוף ולאבד.
יתר על כן, הרבה סוכות נפלו בשנה החולפת, למן שמחת תורה ועד היום. המחבלים הארורים שפרצו ליישובי הנגב, טבחו ועינו, הרסו ושרפו, ולא חמלו. מבין ההריסות, ניבט מראה חורבותיהן של סוכות מקושטות, צמודות לבתי הקיבוץ. ימים ושעות ספורות קודם לכן, עוד נשמע בהן קולם של ילדים החוגגים את חג הסוכות, נהנים מצל הסוכה ומנויה.
שמא אזכור ה"סוכה" ולא "הבית", ונפילתה, בלשון הווה, "הנופלת" – ולא רק בלשון עבר – נועדו להזכיר לנו שלא רק שטרם נסתיים בניין מלכותו של דוד, אלא שגם "סוכתו" ונפילתה מאיימים עלינו כצל קודר מעת לעת, ועלינו להמשיך ולעשות לבניינם, לתיכונם ולתיקונם.
