ישראל -מעל הטבע?

המלחמה הזו איננה סתם שדה קרב, מדובר במחלוקת יסודית על מהותו של העולם, ועל מקומו של הטבע בו

תיאור מלחמת עמלק חותם את פרשתנו. המלחמה, לפי התיאור בפסוקים, נעשית בשני מישורים: המישור הארצי המעשי- הלוחמה בראשות יהושע והמישור הסימבולי הפסיכולוגי- הרמת ידי משה למרום. מה בדיוק הועיל משה וידיו המורמות מסבירה לנו המשנה במסכת ראש השנה. "וכי ידיו של משה עושות מלחמה? אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים…" (ג, ח).  לפי המשנה, הרמת הידיים נועדה לסמן ללוחמים מי לוחם עבורם. וכל עוד היו חדורי אמונה בה', היו נוצחים.

אולם, לפי המדרש הרמת ידיו של משה לא נועדה להחזיק את הלבבות וכי הוא באמת נשא משא כבד: השמש! וכך נאמר במדרש: משה העמיד גלגל חמה במלחמת עמלק, שנאמר "והיה כאשר ירים משה". ואין ירים אלא לשון שהעמיד גלגל חמה שנאמר (חבקוק ג) "נתן תהום קולו רום ידיהו נשא" (תנחומא תצוה, ט).

המילה "ירים", לפי המדרש, היא מילה טעונת משמעות ועניינה נשיאת גלגל חמה כפי שבחבקוק משמש אותו שורש "רום" כדי לתאר שליטה בטבע (כנראה ע"י הזרמת מים כלפי מעלה). אם כן, לפי המדרש משה עומד ומחזיק את השמש שלא תרד על הלוחמים ותסיים את הלוחמה בטרם עת. או כדי להימנע מיתרון למי שמכיר את השטח בו הוא לוחם. לפי המדרש הזה משה ממש שותף לקרבות, אלא שתפקידו לדאוג לספק את אמצעי הלוחמה החיוניים ולאפשר ללוחמים להילחם עד להבאת הניצחון. הן לפי המדרש הזה והן לפי המשנה משה שותף פעיל במלחמה. אולם, במדרש על פרשת ואתחנן מובא אותו יסוד של העמדת השמש על ידי משה בהקשר מעט שונה. בדרך כלל יהושע הוא זה שמזוהה עם עצירת השמש במחצית השמים וגם אצלו נעשה הדבר לצרכים מלחמתיים (יהושע, פ"י). אצל משה מדובר בחריגה מן הפשט. אבל המדרש מציג חמש פעמים שבהן משה העמיד את השמש על עומדה ועצר את השמים:

ה' פעמים עמדה לו חמה למשה,

יום של מצרים ויסעו מרעמסס סכותה (שמות י"ב ל"ז),

ויום של ים שנא' וישב הים (שמות י"ד כ"ז),

ויום של עמלק שנא' והיה כאשר ירים משה (שמות י"ז י"א)

ויום של מתן תורה שנא' ויהי ביום השלישי (שמות י"ט ט"ז)

ויום של נחלי ארנון שנא' אז ישיר ישראל (במדבר כ"א י"ז) (דברים רבה, פר' ואתחנן).

מתוך עיון במקרים השונים מתברר שאין מדובר בהעמדת החמה דווקא אלא בשליטה באיתני הטבע בכלליות. הפעם הראשונה היא בפרשת בא, כשבני ישראל מסולקים ממצרים הכתוב מתאר שהם נוסעים מרעמסס שבמצרים ועד סוכות. לפי המדרשים מדובר במרחק עצום. ונחלקו המדרשים מהו בדיוק (ארבעים או מאה ושלושים פרסאות). כיוון שמדובר במסע בן יום אחד שכלל שש מאות אלף איש, נשים וטף מסיק המדרש שהשמש נעצרה והמתינה לכל השיירה הזו להתרחק דיים מאויביהם. המקרה הנוסף הוא ביום שבו עמד ישראל על הים (בפרשתנו: יד, כז). כשלפנות בוקר שב הים לאיתנו לאחר שבני ישראל עברו ביבשה בתוך הים וכך סגר הים על המצרים. איתני הטבע עמדו לו למשה ושירתו את מטרותיו וסייעו לו להינצל מן האויבים. המקרה השלישי הוא של מלחמת עמלק שדוברה כאן. הרביעי הוא ביום מתן תורה המוצג בכתובים כאירוע קוסמי שבו משרתים בערבוביה קולות וברקים וענן וכיו"ב. והמקרה החמישי הוא של זרימת המים באמצע המדבר שעליה אמרו את שירת הבאר. לא כל התיאורים הללו דומים. בחלק מן המקרים מתוארת הצלה שיש בה ניצול הטבע ופעולותיו ובחלק מהם מדובר על שינוי הטבע שמצביע על כך שישראל הם מעל הטבע, ובזה ההבדלה בין ישראל והעמים. הצבת מעשהו של משה בתוך הקשר רחב של שליטת משה בטבע טומנת בחובה הבנה חדשה של המתרחש במלחמת עמלק. זהו מאבק בין כוחות סותרים בעולם. כח האמונה במה שמעבר לטבע ולמקריות. בזה קושר המדרש בין עמידתו של משה בפוזיציה של לוחם האוחז בטבע ובין מי שמייצג את כח האמונה בה' בורא הטבע. המדרש גם מחדד שהמלחמה הזו איננה סתם שדה קרב, מדובר במחלוקת יסודית על מהותו של העולם, ועל מקומו של הטבע בו.

(בשלח תשפ"ג)