תפילה לפני פרוצדורה רפואית

במרכזה של פרשת השבוע קריעת ים סוף. בעקבותיה תבוא שירת הים. והנה במעבר חד מתארת התורה את המציאות המדברית שלאחר קריעת ים סוף: "ויצאו אל מדבר שור וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים" (שם טו כב). עם שלם צועד שלושה ימים במדבר סיני ללא מים, ולבסוף כשכבר מוצאים מקור מים, מתברר שהמים מרים ואינם ראויים לשתייה "ויבוא מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם" (שם, כג),

או אז, מגיעות התלונות "וילנו העם על משה לאמר מה נשתה" (שם כד). משה פונה לבקשת עזרה. "ויורהו ד' עץ וישלך אל המים וימתקו המים…" (שם, כה). בעיית מרירות המים נפתרת בדרך מופלאה, לקיחת עץ והשלכתו אל המים המרים. הפרשה מסתיימת בפסוק מפתיע: "ויאמר אם שמע תשמע לקול ד' א-לקיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו, ושמרת כל חקיו, כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך כי אני ד' רופאך" (שם, כ"ו).

פרשה זו היא בגדר הוראה ולימוד חשובים ביותר, ולא רק ציון מקום, כפי שכתב הרמב"ן בשם רבותיו: "ורבותינו אמרו שהיה העץ מר והוא נס בתוך נס, כעניין המלח שנתן אלישע במים, ואם כן אמר ויורהו, כי לא היה במקום ההוא, הראה לו את מקומו" (שם, טו כ).

ההוראה שקיבל משה הייתה כיצד ממתיקים את המר. סוד ההמתקה מצוי במרירות עצמה, הרע יומת משורשו. גם המחלה אפשר ותרפא באותו גורם המחולל את המחלה, כעין נסיוב הניתן למי שהוקשו על ידי נחש או עקרב. כאשר פונים אל השורש ולא סוטים מן השורה, ניתן למצוא מרפא למרירות ולמחלה ולשוב לבריאות איתנה.

קיים פסוק נוסף בפרשת משפטים העוסק ברפואה. התלמוד מלמד אותנו שמתוך פסוק זה נגזר העיקרון שהרופא רשאי לרפא "דתני דבי רבי ישמעאל ורפא ירפא, מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות" (ברכות ס' ע"א). מדוע צריכה התורה לומר לנו שהרופא רשאי לרפא?

רש"י ותו"ס ביארו: "נתנה רשות לרופאים לרפאות, ולא אמרינן רחמנא מחי ואיהו מסי" (ב"ק ע"א, תו"ס ד"ה שניתנה), כלומר, הייתה סברה לומר שעיסוקו של הרופא בריפוי החולה או הפצוע עלול להוות סתירה לגזֵרת מלכו של עולם, שהרי ד' הוא המוחץ והוא הרופא. על כן, באה התורה ונתנה רשות מפורשת, ובזה הוכיחה שאין לראות בפעולה זו משום סתירה לרצונו כביכול של ד'.

הרמב"ן ביאר כי קיים חשש שלא יאמר הרופא מה לי בצער הזה, שמא אטעה ונמצאתי הורג נפשות בשוגג (תורת האדם, שער הסכנה). האבן עזרא מחלק בין מכות חיצוניות המותרת עפ"י פרשת משפטים, לבין מחלות פנימיות הנתונות לרפואת ד' בלבד. הגישה התלמודית רואה השלמה בין שני התחומים. כלומר, למרות שד' הוא רופא נאמן ורפואתו אמת, יש גם לרופא בשר ודם רשות וחובה לרפא.

בתלמוד מובא דיון האם נכון להקדים ולהתנצל על כך שפנה לעזרת הרפואה (רש"י ברכות ס' ע"א), לרב אחא יש צורך להתנצל, לעומתו אביי סבר אין מניעה לפנות לרופא, שהרי ניתנה לו רשות לרפא, ואין החולה צריך "להתנצל" בפנותו לרופא.

מסתבר שדרשתו של ר' ישמעאל על הפסוק בפרשת משפטים 'ורפא ירפא' – מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות" (ב"ק פ"ה ע"א), התקבלה והובאה להלכה, וכך נפסק בשולחן ערוך, "הנכנס להקיז דם אומר יהי רצון מלפניך ד' א-לקי שיהא עסק זה לי לרפואה כי רופא חנם אתה, וכשיצא אומר ברוך אתה ד' רופא חולים" (או"ח ר"ל, ד').

בעל ערוך השולחן כתב שנכון לומר נוסח זה גם לפני לקיחת תרופה "ונכון שכל רפואה שנוטל יאמר יהי רצון מלפניך ד' א-לקי שתהא זה לי לרפואה, וכן נוהגין המדקדקים" (או"ח, ר"ל סעי' ה'). וכך סיכם הרב נויבירט בספרו עניין זה כולו: "הלוקח תרופה כלשהי, או עושה טיפול רפואי כלשהו, יתפלל אל ד', עובר לעשייתו, שירפאהו ממחלתו בזו הלשון, יהי רצון מלפניך ד' א-לוקי שיהא עסק זה לי לרפואה שלמה, כי רופא חינם אתה" (שמירת שבת כהלכתה, פר' מ' סעי' פ"א).