"טובה הפיתה עם הזיתים או ענבים מדגיכם ואווזיכם כאן"

וורט ידוע ומוכר מחבר בין שמות שלוש הפרשות אחרי-מות-קדושים-אמור, כפתיח לדברי הספד.
בשבת המיוחדת הזו שאחרי רצף הימים הלאומיים: יום השואה, יום הזכרון ויום העצמאות, אני חורגת ממנהגי לעסוק כאן בפרשה, כדי להביא בפניכם טקסט מפעים, שגיליתי השנה בהתרגשות רבה:
דברי ההספד שכתב מרדכי ולפיש (לימים: לויתן), אחיה הבכור של סבתי חנה לאור תחי', אחרי נפילת אחיהם פנחס הי"ד בקרב בצומת מסמיה, בימי המאורעות בשנת תרצ"ח, 1938.
הדברים פורסמו יחד עם דברי הספד על שבעת הנופלים בקרב, במלאות שלושים לנפילתם, בעיתון דבר, בתאריך 12.10.1938. הרוג נוסף מת חודשים לאחר מכן מפצעיו.
הדברים עוסקים באח פנחס, אך לא פחות מכך, בקורות המשפחה, ובדמותו הייחודית של אביהם, ר' אברהם אבא ולפיש, חסיד שהיה מבוניה החלוצים של תל-אביב, מבלי לוותר על חסידותו.
יהיו הדברים הללו, מופת של ציונות מעשית ורוחנית, לזכרם.
"גדלנו וטופחנו שנינו על ברכי הציונות המעשית מיום היוולדנו. אבא נסע לארץ ישראל בשנת 1910 ואני אז בן שנה. הוא חזר כעבור זמן קצר ונסע שוב בשנת 1913, פרצה המלחמה ונותקו הקשרים עם אבא, ואך בשנת הכרזת בלפור, נודע לנו שאבינו חי בארץ.
בשנת 1921 בא ללודז' כדי להעלות את משפחתו לארץ. הוא סיפר לנו את הקורות אותו בארץ ישראל. במילים ספורות הפרשה הזאת ידועה.
מהבנאים הראשונים בת"א, מסוללי הכביש הראשון ברחוב הרצל, פועל חקלאי במושבות יהודה והשומרון, קדחת, עיוורון, מחלות, ערבים, תורכים וכו' וכו'.
דמותו החיצונית עשתה אז רושם כביר על היהודים בפולין, הם ראו את גאוותו ואת רוחו החופשית. לכל מבקשי עצות והחוקרים לסיכויים ענה: 'עלו! שתו את מימיה של הארץ והתקשרתם בברית אהבה אתה וידעתם כי טובה הפיתה עם הזיתים או ענבים מדגיכם ואווזיכם כאן'. ראה את אחיו ברחוב היהודים ואת שפלות הגלות ובכה ממש: 'אינני יכול לנשום כאן, כל יום נוסף מרעיל אותי ואת ילדי אלה!' ספג מכות מידי בריוני פולין המשוחררת…
בשנת 1926, אחרי עיכובים משפחתיים וחומריים, וייסורי סרטיפיקט, עלינו ארצה.
אמנו נתנה לנו חינוך דתי והשכלה כללית ועברית צחה.
עבדנו יחד וגרנו יחד. וכשהתחתנתי, הוסיף אחי למסור את כל פרי עבודתו ומרצו למשפחה עד יומו האחרון. קמצן ביחס לעצמו ויד רחבה לזולתו. מסור לכל תפקיד בכל נימי נפשו העדינה. בשבועות האחרונים שוחחנו לעיתים קרובות על התפקידים המוטלים עלינו. ופנחס אמר: 'אם ביום מן הימים ימצא אחד מאתנו את שם אחיו במסגרת שחורה בעתון, עליו להתחזק ולהבליג בכל האפשר מפני שעליו תחול האחריות לנפשות היקרות לנו, ההורים והאחות בת ה-14 נוסף על הנפשות בביתו'. מבלי שנפרד מאתנו ומבלי שנדע אל נכון מתי ולאן הלך, יצא מהבית ולא חזר.
את פניו הדוממים והנקיים ראיתי ועליהן בת צחוקו, ועיניו מצוות עלי: 'אחי! חזק ואמץ! המשך במילוי תפקידיך הרגילים והשגח על כל המשפחה!'. את פקודתך, אחי, אמלא! וחסרון חבר נעורי, ידיד נפשי, שותפי לעבודה ולפעולה ארגיש בכל ימי חיי. הנחמה היחידה היא: עליה של המוני נוער שלנו והקמת מבצרי עוז לדורות הבאים שיכירו וידעו מי היו הסוללים בגופותיהם הרעננים את דרך התחיה והחופש לעם הנרדף. מרדכי ואלפיש (תניני)."
(אחרי מות קדושים תשפ)