פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)מזה דורות נהוג לראות ביום ל"ג בעומר יום טוב. מקורותיו וטעמיו של מנהג זה, רב בהם הנסתר על הגלוי, ולא לחינם היה מועד זה ליום חג אצל בעלי הח"ן, חכמת הנסתר. לפי מסורת קדומה, יום פטירתו של רשב"י-רבי שמעון בן יוחאי במירון, היה ל"ג בעומר, והמונים עולים להילולה שעל קברו במירון. בדמותו הפלאית של רשב"י נקשרו מעשי נסים רבים, ומסורת רבת שנים מייחסת לו את חיבור ספר הזוהר.
מסכת חייו של רשב"י לא התנהלה על מי מנוחות. כרבו המובהק, רבי עקיבא, נאלץ גם הוא להתמודד עם השלטון הרומאי שביקש ליטול את נפשו. יש הרואים בכך הסבר למימרה החריפה שיצאה מפיו: "טוב שבגויים הרוג". מקורותיה קדומים ביותר (מכילתא בשלח פ"א; מסכת סופרים טו; ירושלמי קידושין פ"ד הי"א), ולא מעט פרשנים ביקשו לרככה והחילוה רק על שעת מלחמה (על דרך העיקרון של "הבא להרגך השכם להרגו"), או הפיגו טעמה והסבירו שיש להבינה רק על רקע מקומו וזמנו של רשב"י שעמד בסכנת חיים ונמלט מהרומאים.
אחת המימרות התמוהות שמובאות בשמו של רשב"י, מופיעה במסכת סוכה (מה, ע"ב): "ראיתי בני עליה והם מועטים. אם אלף הם – אני ובני עמהם, אם מאה הם – אני ובני עמהם, אם שנים הם – אני ובני עמהם". וכי כך היא דרכם של חכמים, שמתגאים הם? הסבר יפה למאמר זה נתן בעל "ילקוט החכמה": לא גאווה יש כאן, אלא הגדרה. רצונך לדעת מיהו "בן עליה", צא ובקש אחר אדם שיכול לומר "אני ובני", שאין חיץ או ניגוד בינו לבין בנו. שקיימת ביניהם הערכה הדדית, וגם אם אין תמימות דעים ביניהם, צועדים הם יחדיו.
במקרה של רשב"י, מקבל הסבר זה משמעות מיוחדת, שהרי לפי אגדת חז"ל (שבת לג, ע"ב) שהו רבי שמעון ואלעזר בנו במערה אחת במשך שתים עשרה שנה(!), כשהם ניזונים רק מקב חרובים ומי מעיין. והיו פושטים בגדיהם ויושבים עד צווארם בחול, ולומדים תורה כל היום, פרט לזמן תפילה שבו היו לובשים בגדיהם לשעה קלה, ומיד לאחריה פושטים אותם שלא יתבלו. נקל לשער ששהות זו, לא הייתה מחזיקה מעמד אלמלא אותה אהבה ואחדות מופלאה בין השניים, "אני ובני".
הגמרא ממשיכה ומספרת שלאחר ששהו במערה שתים עשרה שנה, יצאו ממנה וראו בני אדם כשהם חורשים וזורעים. זעק רשב"י: ראו את אלו, שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. "וכל מקום שנתנו בו עיניהם היה נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חזרו למערתכם!".
ואף כאן יש לשאול: מה פשר המחלוקת בין בת הקול לרשב"י ובנו? הסביר הראי"ה קוק: במשך שתים עשרה שנה ניתק רשב"י מגע עם העולם. כביכול, איבד קשר עם המציאות. מכיוון שעסק רק בלימוד תיאורטי חשב שאין עוד מקום לפשרות. לשיטתו, יש מקום או תורה או לעבודה (ושמא יש לקשר לכאן גם את דבריו המפורסמים (ברכות לה, ע"ב), שלפיהם צריך אדם ללמוד תורה כל היום ומלאכתו תיעשה בידי אחרים, שעליה מעיד אביי: הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידן, כרבי ישמעאל – שציווה על תלמוד תורה עם דרך ארץ – ועלתה בידן).
תגובתו הראשונית של רשב"י הייתה בלתי סובלנית בעליל, חסרת מתינות, תרתי משמע. "כל מקום שנתנו בו עיניהם מיד נשרף. יצאה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חזרו למערתכם". חזרו למערה וישבו בה שנה, ואמרו: משפט רשעים(!) בגיהנם י"ב חודש". בתום אותה שנה היה רשב"י לאדם אחר: יצאו וישבו על פתח המערה. כל מקום שהיה רבי אלעזר מכה – מטמא, כדרכם של צעירים הממהרים לפסוק ולהחמיר, היה רבי שמעון מרפא-מטהר. "אמר לו: בני, די לעולם אני ואתה". במעשה זה שידר רשב"י מסר חשוב לבנו ולנו: גם לאחר החורבן הנורא אין להתייאש. גם מיעוט של בני עליה, "אני ואתה", עשויים להציל את העולם. ועוד לימדנו, שיפה מתינות בדין. יש תקנה. יש תקווה. לא שרפת העולם, אלא תיקונו, ריפויו וטיהורו, הם היעד והם הייעוד.
תשס"ו
