יעקב ספוקויניבשבת שלפני פורים קוראים את פרשת זכור המופיעה בספר דברים, ומפטירים בספר שמואל בפרשת מלחמתו של שאול נגד עמלק, כולל תפיסתו בחיים של אגג מלך עמלק. מדוע מְצַוֶוה ה' למחות דווקא את עמלק? במה חטאו שונה מכל שונאי ישראל? מדוע הוטלה המשימה דווקא על שאול? ומהו הקשר לפורים?
על השאלה הראשונה עונה בעל ספר החינוך, שעמלק היה ראשון המתנפלים על ישראל בצאתם ממצרים וממנו למדו כל שונאי ישראל. אברבנאל מונה 4 דברים מְגוּנִים בעמלק: הראשון, שנלחם בישראל בלי סיבה, שהרי לא עברו בארצו. השני, כי בא עליהם פתאום, השלישי, שנלחם דווקא נגד החלשים המשתרכים מאחור, והרביעי, שלא הייתה בו יראת אלוקים. לנימוק האחרון מוסיף הרב יעקובסון ['חזון המקרא'] כי כל עוד לא היה עם ישראל בארצו, "הייתה הנקמה מוטלת על השי"ת, כנאמר 'מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר' [שמות יז' טז'], אך כאשר נחלו ישראל את הארץ עפ"י ה', הוטלה המשימה על המלך הראשון למחות את מי שמערער על זכותנו על הארץ". חז"ל מסבירים, כיוון ששאול לא קיים את מה שצוּוָה, כי בלילה שהתעכבה מיתתו, הצליח אגג להעמיד צאצא שממנו יצא המן האגגי צורר היהודים.
בתש"ח התנהל המאבק בדרכים בדומה לתיאור מעשי עמלק שבתורה. האויבים ארבו לשיירות בדרכן לירושלים הנצורה. הם דרדרו אבנים, שחסמו את הכביש, וכשהשיירה נתקעה, התנפלו עליה בחמת זעם. כך התרחש "אסון השיירות" – ארבע שיירות במקומות שונים בארץ נפגעו במארב קטלני. 162 יהודים נרצחו בתוך 19 ימים בלבד באדר וניסן תש"ח: שיירת 'נבי דניאל' לגוש עציון, 15 הרוגים, 'שיירת יחיעם', מנהרייה ליחיעם 46 הרוגים, שיירת חולדה, מקיבוץ חולדה לירושלים, 24 הרוגים, ושיירת הדסה, מירושלים להדסה הר-הצופים, 77 הרוגים. שלוש השיירות הראשונות נפגעו לפני שהחל הביצוע של 'תכנית ד', שכללה מעבר מהגנה להתקפה. בפתיחת תכנית זו התקיים 'מבצע נחשון' [סוף אדר-ב'] ובו נכבשה, זמנית, הדרך לירושלים. בעיצומו של המבצע פעלו גם אנשי אצ"ל ולח"י נגד המעוז הערבי בכפר דיר-יאסין.
הכפר חלש על הדרך לירושלים ועל הדרך בה נסעו שיירות ערביות מבית-לחם ועין-כרם לעבר הקסטל כדי לתקוף את השיירות העולות לבירה.
בשבוע שקדם לפעולה ירו מהכפר אל השכונות היהודיות בית-הכרם, יפה-נוף ובית-וגן, ועל מכוניות יהודיות בכביש המוביל לירושלים. מיקומו האסטרטגי של הכפר והירי המטריד מכיוונו, גרמו לשני הארגונים לתקוף את הכפר. 72 לוחמי אצ"ל ו-40 לוחמי לח"י השתתפו בהתקפה. בתחילתה, קראו לתושבים ברמקול, שהוצב על משאית במבואות הכפר, להתפנות על-מנת שלא ייפגעו בקרב. רוב התושבים נשארו בבתיהם. אצ"ל ולח"י לא היו מיומנים בכיבוש ונתקלו בקשיים. בהעדר מרגמות, ירו רימונים וניהלו קרב מבית לבית. כעבור כמה שעות נכבש הכפר בסיוע 2 מרגמות שהפעילו אנשי פלמ"ח שהצטרפו ללחימה. אבדות אצ"ל ולח"י – 5 הרוגים וכמעט 40 פצועים.
הערבים האשימו את אצ"ל ולח"י בטבח חסר אבחנה. על פי המחקר ההיסטורי, נהרגו בכפר זה כ-100 ערבים, רובם צעירים שלחמו ומיעוטם אזרחים שנשארו בבתים ונקלעו לסערת הקרב. התעמולה הערבית דיברה על 'טבח דיר יאסין', על הוצאות להורג של כמה מאות תושבים, על מקרי אונס והתעללות בגופות. הפצת הכזב הזה פעלה כבומרנג. השקר הזה חלחל לאוכלוסייה הערבית כולה וגרם למנוסת בהלה.
מצער, שהיו גם יהודים שאמצו את מסכת השקרים הזו. עדויות ערבים שברחו מהכפר מפריכות את הכזב לחלוטין. האשמה זו באה, כנראה, להסיח את הדעת מהכישלון הגדול בקרבות מול היהודים בפרוזדור ירושלים בכלל, ומותו של מפקדם עבד אל-קאדר אל-חוסייני בפרט. עלילה זו שימשה גם כתירוץ לעמלקים, שרצחו בדם קר רופאים ואחיות בשיירת-הדסה, וערכו טבח בניצולי כפר עציון. 'נקמנו את טבח דיר יאסין' טענו אלה שנהגו כעמלק ביתר השיירות. לזכור ולא לשכוח!
Yaakovspok1@gmail.com.
