מירון ח. איזקסוןבתחילת ספרוֹ "מוסריות" (ספרי מגיד, הוצאת קורן) מתאר הרב יונתן זקס ז"ל את המסע הארוך שהובילו לכתיבת ספר זה. לפני שהחליט להיות לרב, הוא כבר נמשך ללימוד ולעיסוק בפילוסופיה של המוסר. כאשר לפני עשרות בשנים התחיל ללמוד את הנושא בשתי האוניברסיטאות המובילות באנגליה (קיימברידג' ואוקספורד), הייתה מצבה של פילוסופיית המוסר במצב לא טוב. הנטיות המקובלות דיברו על שיפוט מוסרי סובייקטיבי שאינו ניתן לאימות והוא אפילו חסר משמעות. המסקנות מכך מרחיקות לכת. היו חוקרים שחשו בשיבוש האנושי ההולך ומתגבש ובסכנתו, עד כדי אזהרה "מהתקופות הקרבות ובאות של ברבריות ואפילה" (מתוך פתח הדבר לספר, ציטוט של אלסדייר מקינטאייר).
הרב זקס מציין את הזדהותו עם חרדה גדולה זאת, אִם כי בהיותו יהודי הוא מסתייג מפסימיזם. "אהבו את רעכם. אהבו את הגר שמעו את שוועתו של מי שאין לו שומעים. חלצו את העני מעוניו. דאגו כי כל אדם יזכה לכבוד אדם … אלה הם עקרונות מוסריים, לא כלכליים או פוליטיים. עניינם הוא המצפון, לא ההון או השלטון. אבל בלעדיהם, החופש לא ישרוד. לקיומה של חירות אין די בשוק החופשי ובמדינה הדמוקרטית – ליברלית, כי לא על האינטרס האישי לבדו תהיה החירות" (שם).
ואכן, מעמדו של המוסר עומד למבחן ונמצא אפילו באיום גם בזמננו. לצערי, דווקא הערעור על ערכים מוסריים הוא זה שגורם להתחזקות מעמד המשפט. חברה נזקקת למעורבות מוגברת של המשפט ושל בתי המשפט גם משום שערכים מוסריים מסוימים אינם יסודיים די הצורך בתפיסתה ובהתנהגות חבריה. לעיתים, זאת גם הסיבה ששאלות הזרות לאמות המידה המשפטיות מגיעות בכל זאת להכרעה שיפוטית.
במידה רבה פרשת "יתרו" היא בעינַי אמירה יהודית נחרצת בדבר החיבור ההכרחי בין דרך ארץ לתורה, ובין דרישות המוסר לבין הכרעת האמונה. הניתוק בין תחושה "מוסרית" לבין תחושה "אמונית" מסוכן לשני הצדדים. בצד "הדתי" הדבר עלול להביא למצב שבו תלמוד תורה וקיום מצוות אינו כולל חס וחלילה דרישות "מוסריות". חיבור זה אינו בעיני משהו רק אפשרי, או רק שימושי.
נדמה לי שהתורה עצמה כוללת בתוכה את מה שאנו מכנים בימינו כמוסר. הדבר "הנמסר" במעמד הר סיני, תורת ישראל, אינה סובלת נבל שהוא לכאורה ברשות התורה. כאשר אברהם אבינו מסביר לאבימלך מלך גרר מדוע חשש שיגזלו ממנו את רעייתו שרה, הוא אומר: "כי אמרתי רק אין יראת אלקים במקום הזה, והרגוני על דבר אשתי".
אכן, אותה יראת השם הבסיסית וגם הנשגבה האוסרת על אדם לחמוד את אשת רעהו. לא פחות מרשימה מכך היא פנייתו של אבימלך בטרוניה לאברהם, על כך שלא אמר לו מלכתחילה ששרה היא רעייתו. "מה עשית לנו ומה חטאתי לך כי הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדולה, מעשים אשר לא יֵעשו עשיתָ עמדי" (בראשית פרק כ'). דהיינו, לאבימלך הגוי יש תחושה ברורה של מעשה שאין לעשותו, אולי מתוך מודעתו למסר של שבע מצוות בני נוח. ומעבר לכל, הקב"ה אשר בא לאבימלך בחלום מודיעו כי בזכות תום ליבו חסך ממנו את החטא. זאת כמובן רק דוגמה אחת שבה ההבחנה בין תחומי איסורים וערכים שונים נראית כלקויה וחלקית.
בצד הלא דתי הסכנה אינה פחותה. הניסיון לפתח מגבלות אנושיות מצפוניות אשר לכאורה מתעלמות מהיות האדם נברא בצלם אלוקים, מכך שהאדם הוא יצור בעל משמעת רוחנית ומכך שיש בורא לעולם, ובכן ניסיון זה מתקשה מאוד לקיים תוקף בר קיימא. בעידן הפוסט מודרני השאלה האישית – פרטית הפכה לכה יסודית, עד שכמעט אין דבר ממשי הניתן להכרת ערך כוללת. יתרה מכך: האחריות החברתית נדחית יותר ויותר בפני אינטרס אישי. סדרי העדיפויות בתחומי המשפחה, התקשורת והזמן הנמצא בידינו, מאיימים ביותר על המציאות האנושית הרגישה והמתחשבת.
פרשת יתרו מביאה דווקא אדם "מבחוץ" המגיע למחנה ישראל וזוכה ששמו יעטר אותה. ה"יתר" הזה מסמן בין השאר את המורכבות ההכרחית בין שיקול דעת אנושי לבין מחויבות מורשתית יהודית, עד שמגיעים לאותו שלב שבו אדם לא עושה רק מה "שמתחשק לו", אבל גם לא מתעלם ממצפונו. בשלב זה המצפון הבריא והטבעי יכול להתגלות כדובר נוסף של האמונה היהודית.
עם ישראל מקבל את תורתו כדי לעשותה וכדי לשמוע אותה. ובעת שהוא מקדיש את חייו לכך הוא "לא יכול להתעלם" מסבל של אחרים, מסולידריות שבתוך עם ישראל, מכל אדם שנברא בצלם אלוקים, מרגשות של קרוביו ומהמגבלות הברורות שלוֹ עצמו. מוסר הנובע ומתחבר לאמונה הוא הכרחי משום האמונה עצמה. והוא עצמו מחובק עימה מאז לידתם.
