אתה עבד או בן חורין?

יש לי חבר טוב שמופיע בשירה ונגינה בחתונות ובאירועים כבר הרבה שנים. אני זוכר כשהוא התחיל עם זה, אם הייתי פוגש אותו ביום שיש אירוע בערב הוא היה אומר לי "אל תשאל, יש אירוע הלילה, הלוואי שהכל יהיה בסדר, אולי תתפלל עלי?"…
מי שהיה פעם על במה יכול להבין את הלחץ. יש עשרות פרטים קטנים שיכולים פשוט להרוס אירוע, וכל הפדיחה נופלת על מי שעומד ב'פרונט'…

אחרי כמה שנים שאלתי אותו פעם: "תגיד, איך זה שאתה הרבה יותר רגוע גם כשכמעט כל ערב אתה מופיע? זה פשוט עניין של הרגל?", ואז הוא סיפר לי ככה: ערב אחד הוא מגיע להתארגן לקראת חתונה. הנגנים הרי מקדימים לבוא כדי לחבר את הכלים להגברה ולעשות "בלאנס". ואז ניגש אליו אחד מההורים של הזוג שמתחתן ומעדכן אותו ברשימה ארוכה של כל מיני בקשות. מה לשיר, מה לא לשיר, איך לשיר, מתי התזמון המדויק, ממש רשימה מכובדת שכוללת גם אזהרות מה הוא לא ישמח שיהיה באירוע. טוב, תראו… זה מאד מקובל להתקשר ולבקש מההרכב המוסיקלי מה רוצים שיהיה, לפעמים יש שיר ספציפי שהכלה רוצה כשהיא הולכת לחופה למשל, אבל כל הדברים האלו קורים שבועיים לפני האירוע. ואז, יש זמן להכין רשימה מסודרת, ללמוד שירים שאתה לא בטוח בהם, להתארגן. אבל כשעוד חצי שעה המוזמנים מגיעים ואתה עוד לא אכלת סיגר בשרי מה'בופה'… זה כבר ממש מלחיץ. הוא מספר לי שהוא הלך הצידה קצת לנסות להירגע ולסדר את המחשבות. גם אם הוא מאד ירצה אין סיכוי לתאם עם ההרכב את כל הרשימה שזה עתה נחתה עליו. הוא לקח נשימה ואז באה לו איזו מחשבה כזאת: 'למה הם הזמינו אותי? כנראה שהם ראו אותי בחתונה של חברים והם אהבו את זה. עכשיו, אם אני עולה לבמה במצב הנוכחי, יש סיכוי ש"אני" לא אהיה על הבמה. הפחדים שלי יהיו, הריצוי שלי ישיר למיקרופון, ממש הופעה של ה'לחץ' וה'סטרס', אבל לא שלי, וחבל, כי החתן והכלה רצו דווקא אותי, ועל "זה" ההורים פה משלמים…
אני לא יכול ככה 'לתת' להם את מה שהם באמת רוצים אם אני רק עסוק בלרצות, ב"לצאת בסדר" ב'לקבל' אישור…'. "באותו רגע", כך הוא מספר לי, "העפתי את כל המחשבות על הדרישות שהגיעו פתאום. החלטתי שזה לא מעניין אותי, גם אם אותו הורה לא יהיה מרוצה זה בסדר גמור, אני עולה לבמה איך שאני, מכל הלב, ומשוחרר לחלוטין". וזאת היתה חתונה מדהימה, אחת המוצלחות ביותר, ההורים נגשו בהתלהבות בסוף האירוע להודות ולהלל בעיניים כאלו מאירות, הם ממש שכחו את כל הרשימה ההיא…

חודש ניסן בפתח, והעניין הזה של חירות הוא מאד מדובר כיום. מה זו חירות, האם אני בן חורין, כולם עסוקים בשאלות הללו…
אני מרגיש שיש איזה שעבוד שלופת לפעמים את האדם, משהו שמשתלט לו על התודעה לגמרי, וזה הריצוי הזה. מה יגידו, איך אני אצא אם אגיד משהו או אם לא אגיד משהו, זה מתלבש בנחמדות אבל לפעמים זה פשוט גורם לאדם להיות עבד נרצע ואומלל. והכי גרוע, ברגע שאתה עבד של כל אחד כי אתה חייב לרצות אותו – כמה אתה כבר יכול לאהוב אותו? כמה אתה יכול לתת לו באמת?…

רבי נחמן סיפר פעם לבת שלו על איזה אדמו"ר שכשהוא היה מתפלל, הוא שמע את הדלת של החדר ממש זזה, כנראה מהדוחק של החסידים שנדחפו לשמוע אותו, וזה גרם לו להתפלל בהתלהבות גדולה. רק אחרי תשע שנים, כשהדלת ממש זזה ונדחפה, הוא ראה שזה היה חתול, שנהג להתחכך בדלת ולעשות רעש, אז תשע שנים הוא התפלל בהתלהבות לשם החתול…

אני חושב שהעומק בזה, שאין הבדל בעצם אם זה היה חתול או חסידים, כי השאלה היא אותה שאלה, אם אתה עבד או בן חורין…

(ויקהל פקודי שתפ"א)