ד"ר גבריאל חזות (ממייסדי 'מידה טובה' לחקר ההיגיון היהודי, מרצה באונ' חיפה, ומקים תנועת 'ואהבת'- עושים טוב בישראל)"'וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱ-לֹהִים' (שמות יט, ג). הֲדָא הִיא דִכְתִיב (תהלים סח, יט): 'עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי'. מָהוּ עָלִיתָ? נִתְעַלֵּיתָ, נִתְגַּשַּׁשְׁתָּ עִם הַמַּלְאָכִים שֶׁל מַעְלָה. דָּבָר אַחֵר 'עָלִיתָ לַמָּרוֹם' – שֶׁלֹּא שָׁלְטָה בִּרִיָּה מִלְּמַעְלָן כְּשֵׁם שֶׁשָּׁלַט מֹשֶׁה. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה: הַלּוּחוֹת הָיוּ אָרְכָּן שִׁשָּׁה טְפָחִים, כִּבְיָכוֹל הָיוּ בְּיַד מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם שְׁנֵי טְפָחִים, וּבְיָדוֹ שֶׁל מֹשֶׁה שְׁנֵי טְפָחִים, וּשְׁנֵי טְפָחִים הָיוּ מַפְרִישִׁין בֵּין יָד לְיָד. דָּבָר אַחֵר 'עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶׁבִי' – בְּנוֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם הַנִּכנס לַמְּדִינָה נוֹטֵל דָּבָר שֶׁאֵין עֵין בְּנֵי הַמְּדִינָה עָלָיו, וּמֹשֶׁה עָלָה לַמָּרוֹם וְנָטַל אֶת הַתּוֹרָה שֶׁהָיוּ הַכֹּל נוֹשְׂאִין עֵינֵיהֶם עָלֶיהָ, הֱוֵי 'עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶׁבִי'. יָכוֹל מִפְּנֵי שֶׁשָּׁבָה אוֹתָהּ נְטָלָהּ חִנָּם? תַּלְמוּד לוֹמַר 'לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם' – בִּלְקִיחָה נִתְּנָה לוֹ. יָכוֹל יְהֵא חַיָּב לִתֵּן לוֹ דָּמִים? תַּלְמוּד לוֹמַר 'מַתָּנוֹת' – בְּמַתָּנָה נִתְּנָה לוֹ" (שמות רבה, פרשה כח, סימן א).
במבט ראשון, המדרש מבקש לתאר את הרגע הנשגב של עליית משה למרום לקבלת התורה כדרמה אנושית וקוסמית יוצאת דופן. משה כדמות אקטיבית ה"מתגוששת" עם מלאכים ו"שובה" את התורה כשלל מלחמה. לשון עצמה מביעה תמיהה על אופייה של נתינת התורה: האם מדובר בכיבוש כוחני ("שבית שבי"), בקנייה רשמית ("לקחת") או בחסד גמור ("מתנות")? הדרשן מנסה ליישב את הסתירות דרך תיאור גשמי של אחיזת הלוחות ודרך משלים מעולם המסחר והכיבוש.
הקושי הבולט ביותר הוא תיאורו של רבי ברכיה על שישה טפחי הלוחות: מדוע נזקק הדרשן לחלוקה כה מדויקת של "שניים, שניים ושניים"? מה המשמעות של אותו "רווח" בן שני טפחים המפריש בין יד הא-ל ליד משה? וכן, כיצד התורה יכולה להיות בו-זמנית "שבי", "לקיחה" ו"מתנה"? רק מתוך בירור המעמד הייחודי של התורה כגשר בין שמיים לארץ, נוכל לעמוד על סוד ה"לקיחה במתנה".
הדיון במעמדו של משה מול המלאכים חושף את מהות התורה. המלאכים, כבני המדינה השומרים על אוצרם, רואים בתורה ישות רוחנית השייכת למרום. משה, ה"מתגושש" עמם, מייצג את הטענה האנושית: התורה נועדה לעולם המעשה. הקושי בתיאור הלוחות נפתר כאשר מבינים את המודל של רבי ברכיה: שישה טפחים הם שיעור קומה שלם. שני טפחים ב"יד" הא-ל מייצגים את שורשה השמיימי של התורה, שני טפחים ב"יד" משה מייצגים את הבנתה האנושית, ושני הטפחים באמצע הם ה"מרחב המפריש" – אותו סוד נעלם שנשאר תמיד מעבר להשגת אדם, המבטיח שהתורה לעולם לא תהפוך לאנושית מדי או למנותקת מדי.
הפתרון לסתירה שבין "שבי" ל"מתנה" טמון בהבנת הברית. "שבית שבי" מתייחס למאמץ האנושי – התורה אינה ניתנת למי שאינו נלחם עליה ברוחו. "לקחת" מלמד על מחויבות וקניין – התורה דורשת "לקיחה" רצינית, קבלת עול ואחריות. אך הפער בין האדם לא-לוהים כה גדול, ששום מאמץ לא יכול באמת "לקנות" את חכמת האינסוף, ולכן היא חייבת להינתן כ"מתנה". התורה היא "שבי" מצד המאמץ, ו"מתנה" מצד הערך.
מכאן ניתן להסיק מסקנות נוקבות על מהות הלימוד והעשייה הדתית. התורה אינה "מוצר" המועבר מיד ליד, אלא התרחשות חיה בתוך מרחב של מפגש. הרווח של שני הטפחים הוא המקום שבו מתרחשת הבחירה החופשית והפרשנות האנושית. המדרש מחדש כי דווקא ה"גסות" כביכול של הכניסה למרום ונטילת האוצר, היא הביטוי הגבוה ביותר לאהבת התורה – החוצפה הקדושה המבקשת להוריד את השכינה למטה.
התורה מלמדת אותנו שאדם יכול "לעלות למרום" ולשנות את מעמדו האונטולוגי. אנו נדרשים ל"התגושש" עם המציאות, לקחת אחריות (לקיחה) ולהשקיע מאמץ (שבי), אך לזכור תמיד שכל השגתנו היא מתנה שמימית. הגבולות שקבע רבי ברכיה מזכירים לנו את הענווה הנדרשת: גם כשהלוחות בידינו, חלק מהם תמיד יישאר קשור למקורו הא-לוהי, מפריש בין היד האוחזת לבין האינסוף המעניק.
