עו"ד פרופ' אבי וינרוטבקבלת התורה אמרו ישראל (שמות כ"ד, ז') "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע". משה העביר את תשובת ישראל לקב"ה. מקשה רבי חיים בן עטר בספרו "אור החיים", מדוע היה צריך משה לספר לקב"ה את תשובת בני ישראל? הן הקב"ה יודע מה נעשה בלב בני אדם?
רבי לוי יצחק מברדיטשב מבאר כי משמעות הכתוב "וישב משה את דברי העם אל ה'" אינה מלשון תשובה על שאלה, אלא מלשון "השבת אבדה" והחזרת דבר למקור נביעתו, כי אמירת "נעשה ונשמע" נבעה מרצון אלוקי המפעם באדם. כדי להבין את פשר ההבחנה בין רצון אנושי לרצון אלוקי, נעמוד על משמעות הביטוי "נעשה ונשמע".
לכאורה, כיצד יכול אדם להקדים עשייה לשמיעה? הרי בלי שמיעה הוא לא יודע מה לעשות?
במסכת שבת דף פ"ח עמ' א' מצינו כי "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצאה בת קול ואמרה: מי גילה לבני רז (סוד) זה שמלאכי השרת משתמשים בו". כיצד יכול אדם לנהוג כמלאך?
עוד נאמר, כי כשהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו שש מאות אלף מלאכים וקשרו לכל אחד כתר אחד כנגד נעשה וכתר אחד כנגד נשמע. משחטאו ישראל בעגל ירדו כפליים מלאכי חבלה והסירום. תוספות שואל, מדוע צריך פי שניים מלאכים להסרת הכתרים, הרי מידה טובה גדולה ממידת פורענות? ומשיב כי למלאך טוב היה כוח לקשור שני כתרים ואילו למלאך רע היה כוח להסיר רק כתר אחד.
המדרש (ספרי, "וזאת הברכה", שמ"ג) אומר כי הקב"ה עבר בין האומות והציע להן לקבל תורה והן סירבו כי מסורת אבותיהם בידיהם לעבור על הציוויים המוסריים של עשרת הדיברות. ובכן, איזה תירוץ הוא לרוצח כי אינו מתקן דרכיו, כי גם אבותיו רצחו?
המהר"ל מבאר כי אצל אנשים יש "נשמע" – שזו השקפת עולמם, ויש "נעשה" שאלו חיי המעשה. המוסר לא זהה עם המעשה ויש סתירה פנימית בין ה"נעשה" לבין "הנשמע". בשעת מעשה, פועלים יצרים שאינם משקפים את הדרגה המוסרית. הרצון האמיתי מתבטא ברגע שאחרי העשייה. רק אז שומע האדם קול המפעם בליבו ואומר לו: "טוב עשית" – כשמדובר בדחיית סיפוקים, או "למה עשית" – כשמדובר בכניעה ליצרים. אשרי חלקו של מי שאין לו סתירה בין ה"נעשה" לבין ה"נשמע" שבא אחריו. זהו ה"רז" המפעם במלאך שרת, שאין לו רצונות משלו ויש בו הרמוניה בין "נעשה" לבין "נשמע". אומות העולם השיבו כי יש להן סתירה טבעית בין הרצייה לבין העשייה, ואין טעם שיתחייבו לנורמות מוסריות המנוגדות לטבען. לעומתן, בני ישראל השיבו "נעשה ונשמע", שכן מסורת אבותיהם בידם לבטל את רצונם מפני רצון הבורא. לכן נטייתם הטבעית אינה מתנגשת עם מצוות התורה.
כעת מובן גם עניין קשירת הכתרים. כלל הוא שאין מלאך אחד עושה שתי שליחויות. בעת שקיבלו ישראל תורה, יכול היה אותו מלאך לקשור שני כתרים, כי הנעשה והנשמע היוו שלמות אחת. לעומת זאת, כשחטאו בעגל, לא יכול היה אותו מלאך לעסוק בשני כתרים, שהרי הנעשה והנשמע נפרדו. לכן נדרש מלאך נפרד לכל כתר.
זה פשר דברי רבי לוי יצחק כי לישראל יש רצון אנושי להגשים את מאוויי ליבו, אך יש לו רצון עמוק יותר המשקף את קומתו המוסרית. רצון אלוקי זה נובע מנשמת האדם שהיא חלק אלוקה ממעל.
נראה אפוא כי המונח "נעשה ונשמע" מבטא עבודת ה' בלב שלם, שבה יש זהות בין הרצונות האנושיים הגואים באדם בשעת מעשה, לבין הרצון האלוקי המפעם באדם, ומתבטא לאחר מעשה. פשר הקדמת נעשה לנשמע היא, כי הרצייה האלוקית תפעם באדם כבר בשעת מעשה ולא רק אחריו, כך שהוא ישמע לקול מהותו האמיתית ויקבל תורה בלב שלם, בבחינת "וטהר ליבנו לעבדך – באמת".
