מערכת שבתון
הרב יוגב כהן
בטורים הקודמים עמדנו על ההבחנה בין שלוש קטגוריות ביחסי דת ומדינה: הלכה, מטא־הלכה (מדיניות) וצביון, כהבחנה מושגית המאפשרת להבין ולנתח תהליכים, החלטות ומחלוקות במרחב הציבורי.
הכרנו את קטגוריית ההלכה – תחום שבו הסוגיות הציבוריות הן הלכתיות מעיקרן, כדוגמת מעמד אישי וכשרות. בסוגיות אלו יש לעסוק בבית המדרש לאור עדשת הלכות ציבור השוקלת את כלל הערכים וההשלכות הציבוריות תוך הישענות על עיקר הדין ומסורת הפסיקה, ולא על הידורים פרטיים. כעת נבקש להכיר את הקטגוריה השנייה.
מטא־הלכה (מדיניות)
מעל שכבת ההלכה הכתובה מונחת שכבה נוספת: מטא (מעבר ל)־הלכה. אין הכוונה לדין נוסף, אלא לחשיבה המסגרתית שמעל ההלכה: גיבוש מדיניות הלכתית־ציבורית ,הצבת גדרים, סייגים ותקנות ,שקילת מניעת מכשול, עיצוב מרחב ציבורי. חז״ל דרשו זאת מהפסוק: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי" – עשו משמרת למשמרתי", והגר"א קבע כי: "ונתנה תורה רשות לכל דור ודור לעשות תקנות וסייגים" (יו"ד רכח).
בתקופת חז״ל מדיניות זו נטמעה בתוך הקודקס ההלכתי המחייב בלשון המוכרת כמצווה או איסור מדרבנן. חלק ניכר מן ההלכה שאנו תופסים כיום כמחייבת נולד מתוך שיקולי מדיניות הלכתית כאלה. בכלל זאת, ניתן למנות דינים רבים כגון מוקצה, הרחקות בין בשר לחלב, דיני הרחקות בטהרה ועוד. אין מדובר בדין תורה, אלא בגדרים ותקנות שנועדו לאפשר חיים הלכתיים ולמנוע תקלות ומכשולים.
עם שקיעת מרכזי התורה בבבל בסוף תקופת הגאונים, והיעלמות הסמכות ההלכתית הריכוזית, נוצרה מציאות חדשה. הקהילות היהודיות בגולה הפכו לאוטונומיות, ומתוך כך התפתח המושג תקנות הקהל. הסמכות הרוחנית המקומית – מרא דאתרא, ולעיתים יחד עם ההנהגה האזרחית – טובי העיר, גיבשו מדיניות הלכתית וקבעו נוהגי מקום. ברוב המקרים התקנות הללו חלו על הקהילה המקומית בלבד, וברגע שהקהילה התפזרה פסק תוקפן. יוצא מן הכלל הוא תקנות רבנו גרשום בענייני נישואין וגירושין, שהתקבלו אצל רוב קהילות ישראל עד ימינו.
מטא-הלכה במדינה המודרנית
מתוך הרקע הזה עולה השאלה: מה משמעותה של מטא־הלכה במדינת ישראל? כאן אנו ניצבים מול מציאות חסרת תקדים בתולדות ישראל: מדינה ריבונית, בעלת רוב יהודי, אך כזה המורכב מקהלים מגוּונים מאוד ביחסם לשמירת מצוות. בניגוד לגלות בבל, שבה פעלה הנהגה רוחנית אחת שהייתה מקובלת על ציבור שומר מצוות הומוגני יחסית, הרבנות הראשית ובית הדין הגדול עדיין לא נתפסים כיום כסמכות רוחנית עליונה המקובלת על כלל גווני הציבור. יתרה מזו, אופן בחירתם הנשען במידה רבה על מנגנונים פוליטיים פגע במעמדם הציבורי וביכולתם לשמש גורם מאחד ובעל סמכות ערכית.
למרות מגבלותיה, הרבנות כן גיבשה לאורך השנים מדיניות במספר תחומים באחריותה. כך למשל נקבע בנוהל רישום נישואין כי אין לערוך חופה וקידושין במקום שאינו מחזיק בתעודת כשרות. מבחינה הלכתית, קידושין כדת משה וישראל אינם תלויים כלל באוכל שיוגש או במעמד הכשרות של האולם. אולם כנראה ההחלטה נועדה למנוע מכשול, למנוע מראית עין, ובעיקר להרחיב את מעגל הכשרות והשבת, מתוך הבנה שאולמות המבקשים להתפרנס מחתונות יידרשו להיות כשרים וסגורים בשבת.
קהילות רבות בחו״ל נקטו גישה אחרת: החופה מתקיימת בבית הכנסת או במקום ניטרלי, ואילו סעודת החתונה נערכת בנפרד, מתוך הנחה שכפייה של כשרות תצמצם חתונות יהודיות. שתי הגישות הן ביטוי למדיניות שונה, הנגזרת מתנאי המציאות ומהאיזון בין מניעת מכשול לבין שמירת שייכות.
בדומה לכך ניתן להזכיר את המדיניות הקודמת ביחס להכנסת חמץ לבתי חולים ציבוריים בפסח. אף שחמץ שאינו בבעלות האדם אינו מהווה בעיה הלכתית עבורו, הרבנות התנתה את מתן הכשרות לפסח במניעת הכנסת חמץ, מתוך שיקול מדיניות שנועד למנוע הטרפת כלים ומכשול של אכילה בפועל. יישום המדיניות עורר מחלוקת ציבורית ומשפטית, שבסופה תוקן – תוך מחלוקת ציבורית קשה וללא הסכמה רחבה – חוק זכויות החולה (2023), והוסמכו מנהלי בתי החולים לקבל החלטה עצמאית המאזנת בין שמירת הכשרות לבין זכויות המטופלים.
כיצד ניתן לבחון אם מדיניות ציבורית אכן משיגה את מטרתה? זוהי שאלה הראויה לבירור מעמיק. במקרים מסוימים תרמה המדיניות להרחבת האפשרות לקיום הלכתי ציבורי ולמניעת תקלות. אולם כאשר היא חורגת מגדרי מניעת המכשול והופכת לכלי של סימון זהותי, היא עלולה לעורר התנגדות ציבורית ולפגוע דווקא בתחושת השייכות שאותה ביקשה לחזק.
yogev@yhb.org.il
