ההשתוקקות לירושלים ולארץ

הרב הנזיר, ר' דוד כהן זצ"ל, מתלמידיו המובהקים של הרב קוק, כתב ביומניו (קול צופיך עמ' קלג):
"היום הגדול כ"ח באייר, יום בואו של מרן הרב זצ"ל לארץ ישראל בשנת תסד"ר… וכשפרצה המלחמה עם מצרים אמרתי: מה נרויח מזה, גם אם ננצח? וכששמענו שמלך ירדן התחבר עם מצרים, אמרנו: זה מובן ענין כל המלחמה הזאת. שננצח, אי"ה, ונשוב לירושלים ולכותל, אי"ה. וברוך ה' שזכינו לכך".
הקשר הנפשי המיוחד שחיבר קדוש זה לעיר העתיקה, להר הבית ולכותל עולה ומבצבץ במקומות רבים בכתביו. נימה דומה ניתן למצוא גם אצל ידידו הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל, בחוברת הד הרים, המכנסת כמה מאגרותיו. באחדות מאגרותיו של הרב חרל"פ לרב קוק, עת שהה האחרון בגלות לונדון, במשך מלחמת העולם הראשונה, נשטח מחזה מדהים של גילוי רוחני לו זכה הרב חרל"פ בעת שהותו בכותל. נביא כאן חלקים קצרים ממנו, והרוצה להשלים יעיין במקור (אגרת כט):
"…נצטויתי לכתוב לו ולוהדיעו כי נשגב ונפלא הוא למאוד התדבקות מחשבתו בכותל המערבי, תשוקתו הגדולה להתדבק בשכינה שלא זזה משם עושה רשמים נוראים… והחובה מוטלת על מרן שלא להפסיק תשוקתו על הכותל הקדוש…".
דברים מפליאים אלו מפי שניים מתלמידיו הדגולים של הרב מצביעים על מגמת דבקות מתמדת. הם מבטאים קשר נפשי בל יינתק לחבלי הארץ ולקדושת ירושלים, הכותל והר הבית, אף שלא היו זמינים (אם מסיבת גלות, או מסיבת כיבוש זר).
למעשה, אין בכך כל חידוש, שהרי כבר ר' יהודה הלוי, המשורר והמחבר האלקי, תולה בתשוקה ובהתעוררות זו את תמצית הגאולה. כך לשונו בסוף ספר הכוזרי (מאמר חמישי אות כז, מהד' ר' יהודה אבן-תיבון):
"ובהערת בני אדם והתעוררותם אל אהבת המקום ההוא הקדוש ינחץ הענין המיוחל, שכר גדול וגמול רב, כמו שנאמר (תהלים קב,יד-טו): 'אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד. כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו' – רוצה לומר כי ירושלים אמנם תיבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה. "
הרי שגאולת חבלי הארץ הקדושים תלויה בראש ובראשונה בתודעת החסר והחלל שקיימת בלב כל איש ישראל, לנוכח העדרם. המחיש זאת ביתר שאת המלבי"ם על הפסוקים שמצטט ריה"ל, המדגיש כיצד יבוטא רצון זה: "כי רצו – וכן תושיעם מצד העם… שתחלה נחרבה ציון לרצות על עונותיהם, ושפך ה' חמתו על העצים והאבנים, ואחרי זה רצו הם את אבניה, שנשפך דמם בעבור אבני ירושלים ועל אמונתם, ואת עפרה יחוננו – שמתאבלין תמיד עליה ונושקים את עפרה". הרי שהמלחמה הפיסית על ירושלים, בשילוב עם ההשתוקקות הנפשית אל אותם מקומות – מכוננים את גאולת ירושלים.
הרב יצחק נסים, הרב הראשי והראשון לציון, הסיק שהשתוקקות נפשית זו מן הראוי ללבותה בכל קהילות ישראל, בודאי אחרי הקמת המדינה. אשר על כן, הורה להתיר (שו"ת יין הטוב ב,ז) לפעילים של תנועות נוער ציוניות בחו"ל לשכנע ולהטות את בני הנוער לעלות ארצה, אף אם הדברים מנוגדים בתכלית לקו החינוכי הוריהם של התלמידים. הסיבה לכך היא חשיבות מצוות ישוב הארץ. מאחר שהקב"ה כבר הורה שיש ליישב את הארץ, עלה שגם הוריהם של הנערים והנערות בחו"ל מחויבים באופן תמידי במצוה זו. גם אם ההורים הללו אינם מיישמים בפועל את מצות ה', אין בכך כדי לגרוע מהחובה החינוכית המוטלת עליהם שלא למנוע מבניהם טובה זו. אם הם בוחרים למלט עצמם מחובה זו, רשאים הפעילים להראות לילדיהם את אור ה', הבוקע מתוך מצות ההתיישבות בארץ. הוראה זו למד מתשובתו של ר' משה בן יוסף טראני, המבי"ט, מגדולי צפת ובר-פלוגתא מפורסם של ר' יוסף קארו. הלה אף הוסמך ע"י מהר"י בי-רב, ותשובותיו החשובות השפיעו השפעה רבה על עולם התורה. המבי"ט ענה לשאלה דומה ביחס לאדם המבקש לעלות ארצה בניגוד לדעת הוריו ומשפחתו, והכריע שכשם שבחילול שבת איננו שומעים לדברי ההורים, לפי מדרש הסמיכות: "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה' ", כך גם ביחס לשאר מצוות התורה, ובודאי למצוה חשובה כישוב הארץ.
מנגד, הציץ אליעזר (יד, עב) טוען שאין שום היתר להטיית לב הנוער היהודי מחו"ל לעלות לציון, בניגוד לעמדת הוריהם. הסתמכותו המרכזית היא על דברי ר' פנחס הלוי איש הורביץ, בעל הספר הנודע "הפלאה", שהתייחס בפירושו לתורה על פרשת לך לך, למדרש על הציווי האלקי לאברהם להניח מאחור את הוריו ומשפחתו ולעלות לארץ. המדרש מסביר שהקב"ה הנחה את אברהם מפורשות להניח את הוריו ולעלות ארצה, ומכאן מסיק ההפלאה שרק לאברהם נאמר ציווי זה. מסברה היינו חושבים שבשל חומרת המצוה הגדולה של ישוב הארץ נדחית מצוות כיבוד אב ואם, אולם המדרש מבהיר שזו היתה הוראה חד פעמית לאברהם, שאיננה תקדים לדורות. על אף שכל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו א-לוה, מכל מקום, כיבוד אב ואם חמור יותר.
טענה נוספת שמעלה הציץ אליעזר היא שאמנם מצינו אצל חז"ל גנות לדרים בחו"ל, אך אין מקובל להניח שמדובר בעבירה. אלא – אם עלה אדם מישראל לארץ קיים מצוה רבה, אך אם נשאר בחו"ל לא המרה את פי ה'. לכן, כאן אין עבירה בשמיעה לקול ההורים, וממילא אין להתיר את ההתעלמות מדעתם (יש להעיר שהוא אינו אוסר על עלייה בניגוד לרצון ההורים, הוא רק מוחה על ההתעלמות המופגנת מדעתם).
יחד עם זה, מן הראוי להביא את דברי בעל ציץ אליעזר בהקשר אחר, ביחס לחובת העלייה לארץ עם קום המדינה. בחלק ז (סימן מח, פרק יב) פורך הצי"א את הטענה שנשמעה ככל הנראה בזמנו, לפיה חובת העלייה לארץ נועדה להשיג ריבונות יהודית על חבלי הארץ. מאחר שריבונות זו כבר הושגה – אין יותר חובה לעלות ולהתיישב בארץ. כנגד עמדה זו יוצא הרב בחריפות, ומבאר באריכות שחובת העלייה לארץ אינה קשורה בהשגת ריבונות, כי אם יש בה מצווה עצמאית לחלוטין. אדרבה, משגדלה הנוחות של ההתיישבות בארץ עם המת המדינה – הוכפלה חובה זו והיא תקיפה יותר מתמיד. הוא מדייק מהרמב"ן ששתי מצוות כרוכות ביישוב הארץ. האחת היא כיבושה מידי הזרים, אך המצווה השנייה היא הורשתה, ההתיישבות וההיאחזות בה, והיא חובה המוטלת על כל אדם. מאז קום המדינה מוטלת על כל יהודי חובת ערבות, ערבות לאומה שמגינה על ארצה, וערבות לישות היהודית שמקיימת בגופה את מצות כיבוש הארץ ושחרורה מידי זרים. אם כן, לשיטתו, אמנם אין איסור בישיבה בחוץ לארץ, ולכן אין לדחות מפני מצוה זו כיבוד הורים, אולם ודאי וודאי שהעלייה לארץ היא מצוה רבה וחשובה, בעיקר אחרי הקמת המדינה.
לסיכום: מוסכם על הפוסקים שיש חשיבות רבה בקריאה לכל יהודי העולם להתעורר בתשוקה עזה לארץ הקודש, ואף לעודדם לעלות ולהאחז בה. אולם, ביחס לשאלה האם ראוי להיכנס לקונפליקטים משפחתיים ולהתרסות כנגד הנותרים בחו"ל – נטושה מחלוקת הפוסקים.
במדבר תשס"ו