לבנות ביחד את נשמת האומה

"וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ: וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל".

רש"י: עשה לו סמניות מלפניו ומלאחריו, לומר שאין זה מקומו. ולמה נכתב כאן, כדי להפסיק בין פורענות לפורענות וכו' כדאיתא בכל כתבי הקודש (שבת קטז א).

הגמרא שממנה מביא רש"י ז"ל את פירושו בשינוי לשון מסבירה שמקום פסוקים אלו הוא למעלה במסע המחנות. אמנם גם כאן, לפני הפסוקים האלו מדובר במסע המחנות, כמו שכתוב: "וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה: וַעֲנַן ה' עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנָסְעָם מִן הַמַּחֲנֶה".

אלא, שבתיאור הרחב המופיע בפסוקים טו-כג, מדובר בסדר התמידי של מסע המחנות במדבר לכל מסעיהם, בעוד שהפסוקים לג-לד שבכאן מדברים על האירוע החד פעמי של היציאה לדרך. והיות וגם ה"וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וגו'" שייך לכל המסעות, הרי שמקומו העיקרי הינו למעלה ולא לכאן.

וכל העניין קשה, שהרי לכתחילה הקדימה כביכול התורה את המאוחר. לכתחילה לא היו אמורים להיות מסעות רבים אלא רק מסע אחד מהר סיני לארץ ישראל וכפי שכתוב שהלכו דרך שלושת ימים במסע אחד, דהיינו שביום אחד הלכו מהלך שלושה ימים כמו שפירש"י, שהיה הש"י חפץ להכניסם לארץ ישראל מיד. וכן כאשר אמר משה רבינו ליתרו "נוסעים אנחנו" הכוונה למסע אחד בלבד כי הוראת המושג "נסיעה" היא חיבור המטרה אל היציאה, מה שאין כן הוראת המושג הליכה וחז"ל למדו מזאת שהיות ומשה כלל את עצמו במילת "אנחנו" הרי שחשב שגם הוא ייכנס לארץ.

אם כן, אפשר להבין שפירוש פסוק "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וגו'" מתכוון ליציאה לדרך, ולכן הוא מובא בלשון עבר, בעוד שבהגעתם ליעדם יאמר משה בלשון עתיד "שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל".

אלא, שהתורה מספרת לנו את הדברים כהוויתם, ואין הסיפורים שבתורה רק תיאור כרונולוגי של האירועים אלא בעיקר גילוי משמעותם. פסוקים טו-כג מדברים, אם כן, על כך שיש סדר למסעות ושסיבת כל נסיעה וחניה אינה במקרה אלא במכוון בהתאם למה שקובעת חכמתו ית' לפי הצורך לטובת האדם. הפסוק "וַיִּסְעוּ מֵהַר ה'" מגלה לנו שכוונת בני ישראל היתה להתרחק ממקום מתן תורה (כתלמיד הבורח מבית הספר אומר המדרש). כביכול שלא חשוב לאן נוסעים אלא רק מאין נוסעים. והנה חז"ל במסכת סנהדרין הסבירו לנו את ההקבלה בין הר סיני וארץ ישראל: "תניא, רבי יוסי אומר: ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל, אלמלא קדמו משה. במשה הוא אומר 'ומשה עלה אל הא-להים', בעזרא הוא אומר 'הוא עזרא עלה מבבל', מה עלייה האמור כאן תורה – אף עלייה האמור להלן תורה."

משמעות הדבר היא שישנן שתי בחינות המשלימות זו את זו והקשורות זו לזו ואשר בלעדיהן עם ישראל הינו חסר ואיננו במעלתו הראויה: תורה וארץ ישראל. אבל יש להבין היטב: כשהגמרא אומרת "מה עלייה האמור כאן תורה – אף עלייה האמור להלן תורה" אין כוונתה לומר שארץ ישראל מצטמצמת למימד לימוד תורה בה וקיום המצוות התלויות בה. דבר זה הוברר היטב ע"י החת״ם סופר לגבי המחלוקת הידועה בין רשב"י לרבי ישמעאל במסכת ברכות בהבנת הפסוק "ואספת את דגנך" וז"ל: ואספת דגנך – הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל. רשב"י אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה?". ומסיק דבזמן שישראל עושין רצונו של מקום – מלאכתן נעשית על ידי אחרים ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום – מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר: ואספת דגנך; ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן. אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל – ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחאי – ולא עלתה בידן.

החת״ם סופר מחדש שגם רבי ישמעאל לא אמר "ואספת דגנך" אלא בארץ ישראל… שהעבודה בקרקע הינה מצוה בעצמה משום ישוב ארץ ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים ועל זה צוותה התורה "ואספת דגנך" וכו' וכאילו תאמר לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה? כמו כן לא תאמר לא אאסוף דגני מפני שאני עוסק בתורה… אפילו שארי אומנויות שיש בהן ישוב העולם הכל בכלל מצוה אבל כשאנו מפוזרים בין אומות העולם וכל מה שמרבה העולם ישוב מוסיף עבודת ד' חורבן מודה ר"י לרשב"י.

הרי ברור שמבחינת ארץ ישראל העסק ביישוב העולם עצמו מוסיף לתורה ולעבודת ד' בניין.

פרשתינו מתארת לנו משני צדי פסוק "ויהי בנסוע" שתי סטיות, אחת מבחינת התרחקות מן התורה ואחת מבחינת התקרבות יתר אל החומריות (וראה אורות התחייה מג ומד דף פד). אלו יגרמו לסופו של דבר לדחיית הכניסה לארץ ישראל ומזה ישתלשלו אסונות רבים בבחינת בכיה לדורות עד ימינו. לכן נראה שעלינו להתאמץ כדי שה"דתיים" יבינו איך אחיהם המגדירים עצמם משום מה כ"חילוניים" עוסקים בבניין נפש התורה, ושלעומת זה ה"חילוניים" יבינו שאחיהם המוגדרים כדתיים בונים את רוח הארץ. ושביחד – ורק כשהם ביחד – שניהם בונים את נשמת האומה. אמן כן יהי רצון.

(בהעלותך תשפ"א)