הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)מתי כספי היה מגדולי היוצרים של המוזיקה הישראלית, אולי הגדול ביותר. תשאלו מה הקשר בין פטירתו ובין רשימה שבועית בעלון שבת בנושאי יהדות וחברה? ובכן, יש קשר.
מתי כספי היה בעיני תמיד סמל של איכות – אותה מילה שנשחקה מאד בשיח העכשווי של השמאל הפרוגרסיבי והימין הפופוליסטי. שני אלה נמצאים אמנם בשני קצוות שונים בשדה התרבות והפוליטיקה העכשווי, ועם זאת לשניהם יש מכנה משותף אחד – שניהם מערערים על המושג 'איכות'. בשם גישה רב תרבותית קיצונית, הפרוגרס טוען שאין דבר כזה גבוה ונמוך בשדה התרבות. כל מה שאדם יוצר הוא איכותי מבחינתו. לכן צריך להרחיב כמה שיותר את שדה היצירה. לתת לכמה שיותר קולות וסגנונות להישמע.
מהצד השני, הפופוליזם טוען שהמדד הרלוונטי הוא הכמות. הציבור הרחב מחליט מה טוב עבורו והוא מצביע ברגליים. הפופוליזם לועג לאותה תרבות גבוהה ונציגיה, בכך שהם משעממים ולא רלוונטיים. אם מיליוני אנשים אוהבים משהו – סימן שזה הדבר הטוב. כל אחד אחר שטוען שהוא איכותי אך לא מצליח לסחוף אחריו את הקהל הרחב – פתטי.
שתי התנועות האלה חשובות. הן מערערות על האליטה התרבותית ובכך הן משחררות אותנו. הן פותחות אותנו לאפשרות להיחשף לתרבותיות שונות משלנו, לשמוע קולות מושתקים, ולאפשר לאנשי שוליים להגיע אל המרכז. הפופוליזם עוזר להסיר מסכות של צביעות ולהפסיק להתנשא על ההמון הרחב. הוא מחזיר את הכבוד לדעת הקהל.
ועם כל זאת, אסור לוותר על תו תקן של איכות. עם כל הרצון לשחרר את הרוח האנושית, עדיין צריך לזכור שיש גבוה ונמוך בכל יצירה תרבותית. כיצד מודדים את זה? אין כמובן מכשיר מדעי שיקבע לנו למה מוזיקה קלאסית גבוהה יותר מלחנים פופולריים. אבל כן אפשר וצריך לדבר על מדד אחר. הרב אהרן ליכטנשטיין קרא לזה "מורכבות החוויה".
הרא"ל השתמש בביטוי הזה כשהוא התייחס להבדלים שבין עולמה של האורתודוקסיה המודרנית לעולם החרדי. לטענתו, יש פער תרבותי בין החוויה הדתית של החרדים ובין זו של האורתודוקסיה המודרנית. מי שכל עולמו מצומצם לתורה (וגם בה, לתחום מאד מצומצם) רואה את העולם מזווית אחת בלבד. אין בידו אז את השפה והכלים לצייר את החיים על המורכבות שלהם. בניגוד אליו, מי שיודע תורה אך גם מכיר מדע, מחקר ותרבות כללית, המחשבה שלו נעשית מורכבת יותר ורגישה יותר לניואנסים של החיים. או אז הוא מסוגל להתייחס להיבטים רחבים יותר של החיים, ולבטא בדיוק רב יותר ובעומק גדול יותר תופעות וחוויות. כל זה הופך את החוויה הדתית לרצינית יותר ואיכותית יותר.
אפשר לזהות את הפער הזה בקלות בעולמנו הדתי. האזינו לשיחות של רבנים חרדים (ואני חוטא בהכללה, ברור) ותזהו שם פעמים רבות חד-ממדיות. הכל בסופו של דבר מכוון לאותו מסר (שמירת תורה ומצוות) ולתפיסה דיכוטומית של המציאות (קודש מול חול). עכשיו האזינו לדמויות מופת רוחניות באורתודוקסיה המודרנית, למן הרב ליכטנשטיין ועד הרב זקס. תמצאו שם סל מסרים רחב יותר ועשיר יותר. הבחנות דקות יותר. ומורכבות עשירה יותר של החיים הרוחניים.
ייתכן מאד שהשיחות של הראשונים יזכו ליותר צפיות. ייתכן שהן גם יותר יחזקו את האדם הפשוט שזקוק לתמיכה רוחנית. אינני מבטל אותן. אבל אני כן מתעקש על כך שהן פחות איכותיות. הן פחות מצליחות לבטא את עושר החיים. מי שחי בלי מודעות היסטורית, בלי רגישות הנרכשת מתרבות ומדע, גם התורה שלו חלקית יותר וחסרה יותר. היא פחות איכותית.
בחזרה למוזיקה. למה המוזיקה של כספי איכותית יותר מזו של סטטיק ובן אל לדוגמה? כי אם תקשיבו ללחנים שלו תוכלו לראות שהם בהרבה יותר עשירים ומורכבים. יש שם שימוש באקורדים מורכבים יותר ובמגוון סולמות רחב יותר. היא מצליחה לדייק יותר ולבטא מנעד רחב יותר של צורות מוזיקליות. לכן היא איכותיות יותר וגאונית יותר. בכך היא מציבה לרוח האנושית רף גבוה יותר.
אסור בשם הרצון לאפשר לקולות שונים להישמע לוותר על אותו תו תקן איכותי. יש תרבות גבוהה ויש תרבות נמוכה. יש תקשורת איכותית ויש תקשורת רדודה. יש ספרות גבוהה ויש ספרות נמוכה. וגם בעולם הרוח היהודי – יש תורה גבוהה ויש תורה עממית. אינה דומה תורה עמוקה של רבי נחמן לאמירה שיהיה לנו רק עוד יותר טוב. שוב, אינני מבטל את הצורך בתורה העממית, אבל אי אפשר לטעון שהיא שווה ברמתה ליצירה הרוחנית הגבוהה. איכות היא עדיין מדד רלוונטי, ויש לשמור עליו.
