הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)בפרשת השבוע מוסר משה רבינו לעם ישראל דין וחשבון מלא על ההוצאות שהיו לבניית המשכן. הוצאות אלה מפורטות כחלק מנקיות הכפיים שנתבעת בשעה שעוסקים בכספי ציבור. מעשה אבות סימן לבנים, ומכאן למדה כנראה המשנה במסכת שקלים על החובה הכפולה המוטלת על הכהן בשעה שהוא עוסק בצרכי ציבור – לא זו בלבד שהוא נתבע להיות נקי כפיים אלא שמוטל עליו להראות זאת לבני ישראל: "…אין התורם נכנס לא בפרגוד חפות, ולא במנעל, ולא בסנדל, ולא בתפלין, ולא בקמיע, שמא יעני, ויאמרו מעון הלשכה העני, או שמא יעשיר, ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר. לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום, שנאמר והייתם נקיים מד' ומישראל, ואומר ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם". המעיין היטב יראה כי לא זו בלבד שאסור לכהן ליטול מאומה מתרומת הלשכה אלא שהוא צריך למנוע ממנו לזות שפתיים. חז"ל אף משבחים החמרה יתרה בתחומים אלה. הם מתארים בשבח גדול את מנהגם של אנשי בית אבטינס שהיו מופקים על עשיית הקטורת בימי בית שני: "…ועל דבר זה מזכירין אותן לשבח מעולם לא יצאת כלה מבושמת מבתיהן וכשנושאין אשה ממקום אחר מתנין עמה שלא תתבסם שלא יאמרו ממעשה הקטורת מתבסמין לקיים מה שנאמר והייתם נקים מד' ומישראל".
חכמים ביקשו אפוא ללמד את החובה הגדולה המוטלת בשעה שאדם עוסק בכספים שאינם שלו, ובעיקר בשעה שהוא מופקד על כספי ציבור. הם גם ביקשו ללמד שחובה לצאת ידי הבריות כשם שיוצאים ידי שמיים. כל זה גם כדי להסיר חשד מעל האדם עצמו, וגם כדי שלא להנהיג אמירה ציבורית בנוסח "כולם עושים זאת, ועל כן גם לי מותר". הכהן הגדול מלמד אפוא כלל גדול – אסור לעשות זאת, ואף הגדול שבכולם אינו נוהג כך. על כן, אין אדם יכול למצוא היתר לעצמו בקביעה כי הנוהג הציבורי הוא זה, כי אם מוטל עליו להחמיר על עצמו יותר ויותר בכספים אלה.
מה אפוא נעשה אנו בשעה ששחיתותם של אנשי הציבור אינה תופסת מקום ראוי בשיקול הדעת של הבחירות ? מה נעשה אנו בשעה שנגלים בכל עת קשרים חדשים בין הון לשלטון לעיתון, והתחושה היא כי התירוץ העיקרי השולט הוא "כולם עושים זאת" ? מה נעשה אנו כדי לתקן את החרפה המוטחת כנורמה ציבורית, ואת חילול הצדק והיושר באמירות כלליות אלה ?
שתי משימות עולות אפוא בפרשת השבוע. ראשונה בהן היא התביעה המתמדת והבלתי מתפשרת ליושר ציבורי ולשקיפות מלאה. אין מדובר במניפולציה בלבד, ובמלחמה בשחיתות רק כאשר היא מצויה בבעל הפלוגתא או במפלגה היריבה. אין מדובר במערכת הפוליטית לבדה. מדובר בהתמסרות מתמדת לעיקרון היושר ושקיפותו, ולמחויבות לנקיות כפיים בלוא תנאי ובלוא צבע מיוחד בה צבוע מי שנגוע בה. תביעה זו תזכה לאהדה רק כאשר יהיה ברור כי אין היא משמשת כלי ניגוח, כי אם נאמנות עמוקה ליושרה ולאמת.
משימה שניה מוטלת כלפי האדם עצמו. קל מאוד לתבוע את הנקיות מהאחר, ולתלות את הנטיה לדרך שאינה נכונה בשחיתות ה"אחר". ברם, גם לאדם הפרטי אירועים קטנים רבים בהם עומד יושרו למבחו: שימוש בנכסי מקום העבודה לצרכים פרטיים, לקיחת חלק גדול יותר מהמגיע לו בשעה שהוא נושא תפקיד דבר מה ויכול לשאת פנים לעצמו או לקרובו, תשלום לבעל מקצוע מתחת לשולחן ושותפות בכלכלה ה"שחורה" ועוד ועוד. קשה לעמוד בניסיונות אלה ולעיתים נופלים בהם. ברם, פרשת השבוע מלמדת אותנו כי צריך להציב יעד זה כאחד מהיעדים הרוחניים העמוקים העומדים בפני האדם, וכתשתית החברה הישרה והנאמנה. ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה.
ויקה"פ תשס"ו
