צביון יהודי במדינה

בטורים הקודמים הצגנו הבחנה בין שלוש קטגוריות ביחסי דת ומדינה: הלכה, מטא־הלכה (מדיניות) וצביון. עמדנו על ההלכה כעיסוק בסוגיות הלכתיות מובהקות דרך עדשת הלכות ציבור, ועל המטא־הלכה כמדיניות של גדרים וסייגים למניעת מכשול, המחייבת איזון בין נאמנות להלכה לבין תחושת שייכות ציבורית. כעת נפנה לקטגוריה השלישית:

צביון

הצביון עוסק ברוח ההלכה: במשמעות, בערכים ובמהות שההלכה מבקשת לבטא. שאלת הצביון איננה כיצד לקיים מצווה כהלכתה (הלכה), ואף לא אילו סייגים יש להציב כדי למנוע מכשול (מטא־הלכה), אלא כיצד נראים החיים ההלכתיים בפועל, איזו אווירה הם יוצרים, וכיצד מתעצב המרחב האישי והציבורי לאורם.

מקור השראה יסודי למושג זה מצוי בדברי הנביא על כבוד השבת, כפי שפירשו חז״ל (שבת קיג). מן הפסוק: "וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ "..- גם במקום שאין מלאכה האסורה מן התורה, נדרשת שמירה על מהות השבת בלבוש, בהילוך, בדיבור ובאווירה. מכאן עולה עיקרון יסודי שלא די בהימנעות מאיסור, אלא יש לעצב מציאות המשקפת את קדושת היום.

על רקע זה תיקנו חז״ל את מושג עובדין דחול – פעולות המותרות מצד הדין, אך אינן הולמות את רוח השבת. לפיכך נמנעים בשבת מעיסוקי חול מובהקים, כגון פעילות ספורטיבית, שחייה, נסיעה באופניים, וכן מהכנות למוצאי שבת קודם צאתה. הימנעות זו אינה מחמת איסור מלאכה, אלא מפני פגיעתה בצביון השבת כיום של תורה ומנוחה. עיקרון זה ניכר גם ביחס לטכנולוגיה. אף שפעולות שתוכננו מראש, כגון הפעלת תאורה וחשמל באמצעות שעוני שבת מותרות, מקובל להימנע מהפעלת מכשירים המשמיעים מוזיקה או חדשות, שכן הימנעות זו הפכה בדורנו לאחד מסממני צביון השבת.

צביון ההלכה מתבטא גם בשיקולי מראית עין הנוגעים למסר הציבורי ולא לעצם האיסור. משום כך נאסרה תליית בגדים רטובים בשבת שמא יחשדוהו בכיבוס, ובעבר נדרשה הקפדה על סימון תחליפי חלב ובשר במראם המקורי עד שהדבר הוטמע בתודעה הציבורית.

ממד נוסף של צביון נוגע להתאמת יישום ההלכה לאווירה החברתית ולסדר הציבורי הרצוי, כגון אי עליית נשים לתורה מפני כבוד הציבור ואי בחירתן לסנדקאות מטעמי צניעות. צביון במובנו הרחב בא לידי ביטוי גם בעקרון דרכי שלום – האופן שבו עם ישראל מבקש להופיע ולהיתפס במרחב הבין־לאומי. משום כך התירו חז״ל לדאוג לעניי ולחולי אומות העולם, ואף לחלל שבת לשם הצלת חייהם.

צביון במדינת ישראל

מדינת ישראל מבטאת את יהדותה בעיצוב המרחב הציבורי ובסדרי החיים הכלליים: לוח השנה העברי קובע את ימי העבודה והמנוחה, השבת והחגים מוכרים כימי מנוחה, באירועים ממלכתיים מוגש אוכל כשר, השפה העברית היא השפה הרשמית, ולימוד תנ״ך וערכים יהודיים משולבים במערכת החינוך והתרבות. במקביל, המדינה מתקצבת מוסדות דת וחינוך תורני: רבנויות, מועצות דתיות, בתי דין, ישיבות ומדרשות, ומסדירה תחומי מעמד אישי וקבורה על פי הדין היהודי.

בלב מחלוקות דת ומדינה בתחום הצביון עומדת השבת במרחב הציבורי: פתיחת עסקים, קיום משחקי כדורגל ותחבורה ציבורית. רשויות מקומיות ביקשו אוטונומיה בעיצוב אופייה של השבת בתחומן, בעוד גורמים דתיים דרשו ריכוז סמכות לצמצום חילולה בפרהסיה. על רקע מחלוקת ציבורית חריפה עבר חוק המרכולים (2018), וקבע כי פתיחת עסקים בשבת טעונה אישור שר הפנים, תוך החרגת מקומות בילוי, בתי קפה ומסעדות. בפועל, בשטח ניכרת הרחבת פעילות בשבת והתגבשה הסכמה לא כתובה לאי אכיפה נוכח היעדר לגיטימציה ציבורית. באותו הקשר הוחרגו גם משחקי הכדורגל מחובת השביתה, ובשנים האחרונות נוספו יוזמות עירוניות למימון תחבורה ציבורית בשבת.

סוגיה נוספת נוגעת לשאלת הקשר בין כשרות לבין אופי פעילות העסק. מבחינה הלכתית, הכשרות מתייחסת לאוכל בלבד. עם זאת, בהקשר של צביון, נהגה בעבר מדיניות שהתנתה מתן תעודת כשרות בבתי מלון בשמירה על מרחב יהודי, כגון הסרת קישוטי חג נוצריים בלובי בתחילת שנה אזרחית או הימנעות מהפעלת כלי נגינה באולמות במהלך שבת. מדיניות זו עוררה ביקורת ציבורית ותקשורתית, ובעקבותיה עודכנו נהלי הרבנות לפני כעשור, והוסרה ההתניה בין כשרות לבין אופי הפעילות של המקום.

דוגמאות אלו ממחישות כי שאלת הצביון במדינה יהודית אינה עוסקת רק בגבולות ההיתר והאיסור, אלא בעיצוב זהות ציבורית: כיצד נראית יהדותה של המדינה במרחב המשותף, ואיך מאזנים בין ביטוי יהודי מובהק לבין חיים משותפים בחברה מגוונת.

yogev@yhb.org.il