הדיבר האחד עשר

זכה יתרו שהפרשה תקרא על שמו וּתְלַמֵּד אותנו פרק בהלכות משפחה.
עשר דברות נאמרו לנו בסיני ואחת נוספת ניבטת מתוך הפסוקים: "כבד את חמיך ואת חמותך".
" וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן, חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה אֱ-לֹהִים לְמֹשֶׁה, וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ: כִּי-הוֹצִיא ה' אֶת-יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם." (שמות י"ח, א') יתרו שומע ויוצא עם בתו ונכדיו לפגוש במשה, חתנו. בבואו: "וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ"… (פס' ז').
לאורך הפרשה, יחסי החתן וחמיו מעידים על פתיחות, קשב וכבוד הדדי: דבריו של משה אודות הצלת ישראל חודרים ללב יתרו וגורמים לו להתרגש ולהכיר בגדולתו של ה': "וַיִּחַדְּ (וישמח – לפי המפרשים) יִתְרוֹ עַל כָּל-הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר-עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל" (פס' ט'). למחרת מתבונן יתרו בחתנו בעבודתו ואינו מהסס להביע ביקורת על האופן בו הוא עובד ועל העומס בו הוא נתון. משה מצדו קשוב לביקורת ומבין את עומק העצה שקיבל, המאפשרת לו עדיין לדרוש את ה' ולהביא את דברו ומשפטיו בפני העם, והוא מקבל אותה הלכה למעשה: "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, לְקוֹל חֹתְנוֹ; וַיַּעַשׂ, כֹּל אֲשֶׁר אָמָר." (פס' כ"ד) וכשהגיע הזמן המתאים, החתן וחותנו נפרדים כל אחד לדרכו ולאורחות חייו, ומדגימים בכך איזון מדויק בין מעורבות להתערבות.
יחסי חתן וחמִיו וכלה וחמותה מן המפורסמות היא שהם מזמנים מורכבות. הסברים פסיכולוגיים שונים מתארים חשש, קנאה וקשיי פרידה של ההורים מבנם/בתם, המתבטאים לעיתים במאבק, בלתי מודע, על ליבו של הצאצא מול בן הזוג החדש.
אל מול הנ"ל מערכת היחסים, של משה רבנו ויתרו, יכולה לשמש עבורנו דוגמא מעשית ויישומית:
ביציאת החתן אל חותנו – מתן כבוד והערכה מצד החתן לחמיו, כאדם וכאב, שגידל (יחד עם אשתו שתחיה) בת טובה וראויה ומיוחדת.
בהקשבת הַחוֹתֵן לַחֲתָנוֹ וְלִמְאֹרְעוֹתָיו – הֲכָלָה וקבלה של האיש הצעיר לחיק המשפחה, תוך אמונה שערכיו ועמדותיו מעשירים את המבנה המשפחתי הקיים.
בביטחונו של החותן שיש מקום להבעת דעה ומתן עצה לצעירים במשפחה.
ביכולתו של החתן לקבל ביקורת, במוכנות השניים לשהות זה עם זה.
וגם הצלחת הפרידה, בעיתה ובזמנה, וניהול מינון ה"יחד" הבין-דורי, ראויים להערכה ולחיקוי.
כבד את חמיך ואת חמותך וחתרו יחד לבניית מערכת יחסים תקינה. בלי "למען", אלא פשוט כך.
(יתרו תשפ)