'ומעשה ידינו כוננה עלינו'

בפרשיותינו מתוארים הקמת המשכן בפועל וסיום הכנת הכלים, לבסוף גם הצבתם במקומם עד להעמדת המשכן על מכונו. בסוף ההקמה מביט משה בסיפוק על המלאכה המושלמת ומבטא את שמחתו בברכה המופנית לעם ישראל: "וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה" (לט, מג).
התיעוד המרגש הזה אולי מתבקש. המלאכה נמשכה ימים רבים, הרצון והשאיפה להצליח ולדייק גבוהים מאד. אווירת הלחץ לקראת אירוע ההקמה מלאת תכונה, חיות והתרגשות ומתח. כשמתברר שהמשימה צלחה, התגובה הספונטנית היא בוודאי לעמוד ולברך.
וכשם שהקורא בפרשה נעצר בהגיעו לפסוק הזה, המבשר לו את אנחת הרווחה על השלמת המלאכה, וכשם שהוא מחייך בסיפוק, נתעכב אף אנו על המקרא הזה ונצטרף לברכתו של משה.
מן ההיבט המילולי, בולט בפסוק הזה הדהוד לסיכום בריאת העולם על ידי בוראו. הפסוקים בבראשית אף הם משתמשים באותם המוטיבים בדיוק:
" וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי: … וַיְכַל אֱ-לֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית א, לא- ב,ג).
גם בפסוקים אלו של ראשית העולם מופיעות המילים: 'וירא', 'מלאכה', 'ויברך'. אכן, בתנחומא ההקבלה מבוססת על המוטיבים הללו: "בבריאת העולם כתיב ויברך א-להים ובמשכן כתיב ויברך אותם משה". בעקבות הדמיון הזה, המדרש בתנחומא מרחיב את הרעיון ומפתחו לכלל טענה שהמשכן שקול כנגד בריאת העולם. היריעות דומות לרקיע המבדיל בין מים למים, הכיור המקביל למים הנקווים לים, המנורה דמויית המאורות, הקרבנות והכרובים כנגד בריאת העופות והחיות, והכהן הגדול- האדם (תנחומא, פקודי סימן ב).
המדרש מוסיף ומסביר מהי אותה הקבלה ואת מהות ההשוואה הזו:
" ולמה המשכן שקול כנגד שמים וארץ? אלא מה שמים וארץ הם עדים על ישראל, דכתיב העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ (דברים ל), אף משכן עדות לישראל, שנאמר 'אלה פקודי המשכן משכן העדות'. לכך נאמר 'ה' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך' וגו'".
המשכן הוא עדות ברורה ופשוטה לבחירת ישראל: כבוד ה' ממלא את המשכן ושכינתו ניכרת. עדותו של המשכן מצטרפת ומשלימה את עדותם של השמים והארץ על כך שישראל הם בניו של ה' ושומרי מצוותיו. ניתן לומר שהשמחה על המשכן היא כשמחת היום שנבראו בו שמים וארץ. וכן, שהפרויקט של ה' לבנות עולם, משכן לבניו, דומה מאד למטלה המוטלת על בני האדם לבנות משכן לבוראם.
הכלי יקר מדייק ומוסיף שהמילה מלאכה היא מילה ייחודית. כי העבודה מתייחסת לפרטים. כל כלי וכלי הוא עבודה, אבל כשהכל נשלם, ונחשפת היצירה במלוא יופיה ושלמותה, או אז ניבטת לעינינו ה'מלאכה'. וזו לשונו: "כי יש לך דברים שהם טובים כשהם כל אחד בפני עצמו אבל כשהם מעורבים יחד אינן טובים כי אין זיווגם עולה יפה". התפעלותו של משה בפרשתנו, ממש כהתפעלותו של הקב"ה מן הבריאה, אינן נובעות משלימותם של הפרטים כל אחד לעצמו, אלא מהקומפוזיציה שנוצרה ומהביטוי הכללי הנשקף מן המשכן. המשווה למשכן דמות שהיא יותר מסך כל החלקים.
משה הוא היחיד אשר ראה בהר את המראה של הכלים והמשכן. הוא היחיד שיודע בדיוק כיצד הם אמורים להיראות, ואך פשוט שכשהוא מגלה שהחלום הפך למציאות ממשית ומוחשית הוא מתפעל מן ההתאמה המדויקת. אולם, כפי שהסברנו באחת הפרשיות הקודמות, משה לא ראה את הכלים . העיקר שלשמו עלה משה להר היה לראות את ה'הולוגרמה' של הכלים. את חיותם ונשמתם. רוח ללא צורה. זאת, בשעה שההדרכה והתרגום לרעיון המופשט ניתנה במילים, באמצעות מספרים ומידות. גם כעת, מה שרואה משה הוא מעבר לכלים ולאוהל. משה מזהה שעם ישראל הפנים את התוכן הרוחני של הכלים. וזה עניינה של חכמת הלב המתגלה לכל אורך הפסוקים המספרים על בניית המשכן וכליו. ברכת משה אם כן, אינה ברכה לעתיד ואינה מבטאת ציפייה. להיפך, ברכת משה היא סמיכת ידיו על עם שגילה הבנה עמוקה של מושג השראת השכינה, עם ששאף לקרבו את החזון, את סוד היכולת לממש ולהפוך את המופשט למציאות. הברכה היא ביטוי של שמחה על גילויה של הברכה השרויה בעם ישראל. ועל השכינה השוכנת בתוכם.
התעלות עם ישראל למצב של היות היכל לה' מצדיקה גם את ההשוואה למעשי ה' – היכל העולם.
בתוספתא (מנחות ז, ח) מובא שבתגובה לברכתו של משה, העם עונה לו: "ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו"(תהילים צ, יז). אכן, כשנועם ה' על עם ישראל והוא שוכן בעם ישראל, גם מעשי ידיהם מתוקנים ונכונים, והם עצמם משלימים ומממשים את סגולתם.
(ויקה"פ תשעז)