הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)לפני שבוע שיתפתי במקרה שבו אם שמעה מהבת שלה שקראו לה “כושית”, והדבר פגע מאוד גם באם וגם בבת. השאלה שעלתה הייתה מעשית ורגשית כאחד: כיצד נכון לפעול במקרה כזה?
ולצד זה הפעם אני מוסיף פנייה שהתקבלה לפני כשני עשורים מבחור ישיבה. הוא שיתף בקושי עמוק: בלימודיו נתקל בדברי חז"ל שבהם מופיעים לעיתים תיאורים שליליים ביחס ל"אדם השחור". לדבריו, במקרא המונח "כושי" אינו מופיע בהקשר שלילי, ואילו בספרות חז"ל הוא מתואר לעיתים כ"אחר". הוא שאל: כיצד עליי להבין זאת?
שני המקרים הללו נוגעים בלב העניין: הפער שבין זיהוי לזהות. כמעט שאין קבוצה אחת בחברה הישראלית שמרגישה שמזהים אותה נכונה. כולנו עסוקים בזיהוי ופחות בזהות. הזיהוי הוא מה שנראה לעין: צבע עור, שם משפחה, מבטא, לבוש. הזהות היא מה שמתחת לפני השטח: האישיות, הערכים, הסיפור, הדנ"א הרוחני והאנושי של האדם.
אם אומרים לבתה מילה שפוגעת, השאלה איננה רק משמעתית או מערכתית. לפני שפונים לבית הספר, חשוב לבנות בבית שיח שמבחין בין זיהוי לזהות. לחזק אצל הילדה את הידיעה הברורה שהיא אינה מוגדרת על ידי מילה, צבע או תיוג. ביטחון עצמי נבנה כאשר אדם יודע לזהות את עצמו, ולא רק מגיב לאופן שבו אחרים מזהים אותו.
hoang nguyen
גם בחור הישיבה מתמודד עם אותו פער. הוא פוגש טקסטים שמזוהים אצלו כפוגעניים, ושואל האם זו זהותו. כאן נדרשת למידה עמוקה וזהירה: להבין הקשר היסטורי, שפה מדרשית, דימויים וסמלים. לא כל תיאור חז"לי הוא אמירה מהותית על אדם כזה או אחר; לעיתים מדובר במטפורה, בהקשר תרבותי מסוים, או בביקורת מוסרית כללית. האחריות שלנו היא לא למהר לקרוא את הדברים כגזר דין זהותי, אלא לברר אותם בעומק ובענווה. המסקנה חד משמעית: צבע עור אינו זהות אלא זיהוי.
התופעה רחבה הרבה יותר. יש ערבים ישראלים שמזדהים עם פלסטינים בעזה, אף שאין זהות פוליטית אחת. בראשית העלייה היו בני נוער יוצאי אתיופיה שהזדהו עם השחורים בארה"ב, אף שהסיפור ההיסטורי שונה לגמרי. בכנס אקדמי באחת האוניברסיטאיות טענו חוקרים אפרו-אמריקאים שהבעיה השחורה היא בעיה אוניברסלית.
עורך דין ממוצא תימני סיפר ששינה מעט את איות שם משפחתו, ופתאום “נפתחו דלתות”. האם שם משפחה באמת אומר משהו על האדם? האם "אלמקייס", "אמסלם" או "פינקלשטיין" מגלים את מהותו של אדם? אנחנו חיים בעולם של סטריאוטיפים. מישהי כותבת על אישה כהת עור: "היא יפה?" ואני שואל את עצמי מה הקשר בין יופי לצבע עור? כ אחרים מתבדחים על "מילקי" – לבן מעל שחור – כאילו גם במעדן חבוי מסר חברתי. כל אלה יושבים על אותו בלבול: זיהוי נתפס כזהות.
הזיהוי הוא מה שהמוח שלנו עושה במהירות. פרופ' דניאל כהנמן תיאר זאת כשתי מערכות חשיבה: מערכת 1 אינטואיטיבית, מהירה וסטריאוטיפית; מערכת 2 איטית, מנתחת ובודקת. הבעיה נוצרת כשאנחנו נותנים למערכת המהירה להכריע במקום שבו נדרשת מחשבה עמוקה. צבע עור הוא זיהוי חיצוני כמו גבוה, נמוך, מרכיב משקפיים. אין לו כל קשר הכרחי למהות, לאיכות או לערך.
התורה מבקשת לחנך אותנו למבט עמוק יותר. השיא היה במעמד הר סיני מפגש של נשמות, לא של חיצוניות. אהבה היא הכוח שמסוגל לשבור את הפער בין אמת ליפה, בין זיהוי לזהות. סיפרתי פעם שבקהילת “קדושי ישראל”, קהילה שהוקמה על ידי ניצולי שואה, ושאלו אותם: "איך קיבלתם רב אתיופי בבית כנסת אשכנזי?" תשובתם הייתה פשוטה ומרגשת: "אנחנו לא מכירים אתיופי. אנחנו מכירים את הרב שרון". זו איננה אמירה שמוחקת מוצא; זו אמירה שמעמידה את האישיות לפני התיוג.
זה הסיפור של החברה הישראלית. החברה הישראלית משתנה. בשנות ה-50 שיעור הנישואין בין מזרחים לאשכנזים עמד על כ־9%. כיום הוא סביב 45%. נישואים בין יוצאי אתיופיה לשאר הקבוצות עומדים על כ־18%. בארה"ב שיעור הנישואים בין שחורים ללבנים עומד על כ־6% בלבד. הנתונים אינם מושלמים, אך הם מספרים סיפור: החברה יכולה לנוע מהפרדה למפגש.
העולם מורכב, ולא תמיד הוגן. בני אדם ימשיכו לזהות לפני שיכירו. אך האחריות האישית שלנו ברורה: להבחין בין זיהוי לזהות. אדם נמדד על פי מעשיו, אופיו וערכיו לא על פי צבע עורו או שם משפחתו. לא נוכל לשנות בן לילה את “בתי הכלא התודעתיים” של החברה. אבל נוכל לחנך את ילדינו ואת עצמנו לזהות את עצמנו מבפנים. ברגע שאדם מכיר בזהותו באמת, הזיהוי החיצוני מאבד מכוחו. ואז, במקום לשאול "איך מזהים אותי?", נוכל לשאול "מי אני באמת?" ולחיות מתוך התשובה הזו.
