עני ורש הצדיקו

בפרשתנו מופיעות הלכות הנוגעות למערכת המשפט, וביניהן אזהרה חמורה לדיינים לבל יטו את הדין לטובת העני והחלש: " וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ". בתוך כותלי בית הדין, הרגש והחמלה חייבים לפנות את מקומם לטובת האמת האובייקטיבית והצדק המשפטי. אולם, עיון בסדר הפסוקים בפרשה מעלה תהייה לגבי מבנה הפרשה.

שלושת הפסוקים הראשונים עוסקים בסדרי הדין, אך מיד לאחר מכן נקטע הרצף והתורה עוברת לעסוק במצוות שבין אדם לחברו: הלכות השבת אבידה ופריקה וטעינה: "כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ… הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ; כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ… עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ". רק לאחר מכן חוזרת התורה להדריך את הדיינים בהכרעת הדין. מה ראתה התורה לקטוע את הדיון המשפטי בנושא הדיינים לטובת ענייני חסד ועזרה לזולת? וכי לא היה נכון יותר להשלים את פרשת הדיינים ולדון בהלכות אבדה בנפרד? על כך מסביר הרש"ר הירש:

"בפסוקים ד-ה דיבר הכתוב, כביכול בסוגריים, במצוות גמילת חסד והגשת עזרה ביחסי האנשים שמחוץ לכותלי בית הדין, ואילו בבית דין עצמו – יקוב הדין את ההר… נאמר 'אביֹנך' – שלך הוא אביון זה, ופרנסתו עליך; ובתור 'אביון' הריהו מרגיש, שרצונו תלוי ברצון העשירים, ומשום כך הוא צופה עוד יותר לעזרתה של נציגות הציבור (בית הדין). אף-על-פי-כן, כשהוא עומד לפניך 'בריבו' – בבית הדין, אסור לך להטות משפט לטובתו כמלוא נימה."

לדעתו, יש להבחין בין ההתנהלות בתוך כותלי בית הדין, שם "יקוב הדין את ההר", לבין ההתנהלות מחוץ להם, שם נדרש הדיין לנהוג ככל אדם המחויב בחסד. הקשיחות המקצועית הנדרשת מהדיין עלולה להקהות את ליבו ולהשפיע לרעה על אישיותו הפרטית. לכן, התורה קוטעת את רצף הפסוקים כדי להזכיר לדיין, שחובת החמלה אינה פוקעת ממנו כאדם, גם אם נאסר עליו להשתמש בה כשופט כדי להטות את הדין.

מעניינת גישתו של השופט חיים כהן ז"ל ששיתף בתחושותיו ובמגמותיו באחד מפסקי הדין שנתן:

"סהדי במרומים שלא אהדר ולא אצדיק שום דל בריבו, אלא אם כן אמצא לו צד זכות בדין… וכן סהדי במרומים שלא אשא פני דל כדי שיוכל להתפרנס בנקיות ולא אני ולא העשיר יריבו נצטרך לפרנסו; אבל מודה אני ומתוודה שלא אנוח ולא אשקוט מלחפש לדלים ולעשוקים ולנדכאים צד זכות בדין, ולא אאמין לאומרים לי, אל תיגע כי לא תמצא. ואם מצפה בא כוח המשיבים למקרא מפורש שיזהירני גם על זאת, הרי הוא לפניו: 'עד מתי תשפטו עול ופני רשעים תשאו סלה, שפטו דל ויתום, עני ורש הצדיקו".

האתגר הגדול של מערכת המשפט – ושלנו כחברה – הוא לשמור על החוק מבלי לאבד את הרגש. עם זאת, נראה כי הדיין נדרש לשאוף שפסק הדין עצמו יכיל חמלה, כל עוד אין הדבר גורם להטיית הדין. דומה שלכך התכוון הרב קוק בדבריו:

"ומדת הרחמים היא משמשת בייחוד אצל קובעי החוקים ומתקני תקנות לדורות… ואפילו בשופטים פרטיים… ומכל זה מוכרחים לומר שהכתוב, שאומר 'ודל לא תהדר בריבו', הוא נאמר דווקא בזמן שהדיין אינו מתחשב כלל עם שורת הדין, אלא שהוא פוסק את המשפט רק מפני מידת הרחמים על הדל, אבל בזמן שיש משקל לזה גם כן מצד צורת המשפט ויסודי הדין, יש רשות לדיין לפעמים לצרף לזה גם מידת הרחמים והחמלה על האומללים והעובדים הנדכאים".

מכאן אנו למדים כי לא רק מחוץ לכותלי בית הדין על הדיין לנהוג בחסד, אלא אף בתוך ההליך המשפטי עצמו קיים מרחב המאפשר שילוב של חמלה כלפי החלש – כל עוד היא נעשית מתוך נאמנות ליסודות הדין והצדק.