והעיקר לא לפחד כלל

כמדי שנה, פרשת משפטים מזמנת לנו מפגש מחודש עם אתגר משפט התורה, והחובה לשים את המשפטים "לפניהם", לפי הדנים על פי דין תורה. יישומה של הלכה זו במציאות ימינו דהאידנא דורש עיון מעמיק ורגיש. ומכל מקום, אין הוא פוטר אותנו, ולו כאזרחיה של "מדינה יהודית" שקמה לאחר אלפיים שנות, להתמודד עם סוגיה זו של יישום המשפט העברי. בימינו – ולימינו.

"מדד המשפט העברי" שנבחן מדי שנה במועד זה על ידי "המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו" במרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט" מלמד שלמרבה הצער ולמגינת לב, מגמת הירידה בשימוש במקורות המשפט העברי בבית המשפט העליון בשנים האחרונות עומדת בעינה. גם בשנה החולפת, הלך ונתמעט השימוש במקורות אלה. היה ונזכרו בפסיקת בית המשפט, היה זה לרוב בשולי שוליו של פסק הדין, בדרך כלל כ"עיטור סופרים" בעלמא, או כ"תוספת ביכורים" ולא כעיקר.

נחמה פורתא מצויה דווקא בפסקי דין מערכאות נמוכות יותר, בעיקר מבתי משפט השלום, שחלק משופטיהם מהדרים לכלול בפסקי דינם גם דיונים של ממש בנושאים מהותיים, מן המשפט העברי, ולשאוב הימנו רוב חוכמה, בינה ודעת.

בתזמון מופלא, מתקשר לפרשת משפטים גם זכרו המבורך של "אבי מחקר המשפט העברי בדורנו", מו"ר פרופ' מנחם אלון ע"ה, מורֶה משפט עברי לרבים ולימים המשנה לנשיא בית המשפט העליון, שבשבוע הבא נציין 13 שנה לפטירתו. עוד לפני למעלה מיובל שנים, פנה פרופ' אֵלון, בקריאה גדולה ונרגשת לעמיתיו: "מהו הפחד המשונה הזה האופף אותנו? האם לא השתנה משהו מבחינת יחסנו וגישתנו למשפט העברי ולאוצרותיו במשך שנים אלה, ששוב לא נראה בו מעין תורת הסוד, בבחינת רזין דרזין, שבן תמותה רגיל מונע את רגליו ממנה?".

בשנים שחלפו מאז נכתבו מאות ספרים ומאמרים בשדותיו השונים של המשפט העברי, אלפי דפים שבהם אצור עושר עצום וחומר רב לשילוב המשפט העברי במשפט המדינה היהודית והדמוקרטית. בד בבד, עיגנו חוקים שונים עקרונות יסוד מן המשפט העברי במסכת חוקי המדינה, תוך התאמתם למציאות בת ימינו. מאות, אם לא אלפי פסקי דין, בכל ערכאות השפיטה, שילבו את מקורות המשפט העברי בפסיקתם, ולא אחת אף הסתמכו עליהם לשם הכרעת הדין ולא רק כ"עיטור סופרים" ולשם השראה בעלמא.

וראה זה פלא: למרות מתקפה מתוזמנת שנועדה להפחיד את הציבור מפני יישום המשפט העברי במערכת המשפט, והפיכת מדינת ישראל ל"תיאוקרטיה" רחמ"ל, כדור הארץ ממשיך לנוע על צירו. השמש ממשיכה לזרוח. חופי הים והקניונים ממשיכים להיות מלאים עד אפס מקום בימי המנוחה. והנהרות ממשיכים לזרום, דבר יום ביומו.

למרות שלל הנבואות החוזרות ונשנות על "קץ הדמוקרטיה", "תום עידן החירות והשוויון", ושאר קלישאות ונבואות הפחדה הנשלחות לחלל האוויר, היה ו"חס ושלום" יעוגנו עקרונות המשפט העברי במערכת המשפט הישראלית, מדינת ישראל ממשיכה, גם בשנתה השבעים ושמונה, להיות קרן אור במרחב המזרח תיכוני בכל הנוגע לחירויות האדם ושמירת זכויותיו. ולא שאין עוד מה לתקן. יש הרבה.

בניגוד לנבואות הזעם, המשודרות השכם והערב גם בערוצי תקשורת שונים, מדינת ישראל עדיין אינה תיאוקרטיה. רחוק מכך. לא-יהודים, נשים, מהגרי עבודה, בני הקהילה הלהט"בית, ובני מיעוטים אחרים נהנים מזכויות אזרח רחבות ביותר (וטוב שכך). וגם אם טרם הגענו לשוויון המיוחל בכל המישורים מובטחנו שיימשך המאמץ המתמיד לשם השגתו.

החשש שמא השימוש במשפט העברי יביא להקמת מדינת הלכה פונדמנטליסטית ואנטי פמיניסטית נתחזק בקרב גורמים מסוימים עם התיקון לחוק יסודות המשפט, תש"ם-1980. תיקון זה עיגן את המשפט העברי בשמו המפורש (לא בכינוי המכובס "מורשת ישראל" שעמימותו מרובה מתוכנו) במשפט המדינה, ונועד לקדם את הטמעת עקרונותיו – לאו דווקא כל  פרטיו – במערכות החוק והשפיטה.

גם בחלוף הזמן, קריאות האזהרה ממשיכות להישמע ברמה, משל נפל פחד היהודים והמשפט העברי עליהם. אנשים שהרציונליות היא לחם חוקם, וביניהם חוקרי משפט דגולים שההיגיון נר לרגליהם, מזהירים אותנו שוב ושוב שאזכור "המשפט העברי" בחקיקה או בפסיקה יוביל היישר, בתוך דקות ספורות ממש, ל"מדינת הלכה" שבה נסקלים כל יום, כל היום, נשים ולא יהודים ברחובות, ועבריינים על מצוות התורה יוצאו להורג בהמוניהם.

ולא נחה דעתו של מי מהם עד שלשם חיזוק טיעוניו הרציונליים נזקק להחזרת עטרת "פרה אדומה" ליושנה (אפשר ולא נאמין, אך מכל הדוגמאות שבעולם זו הדוגמה שבה בחר אחד ממתנגדיו הבולטים של התיקון לחוק, משל פרות אדומות מסתובבות בינותינו על כל גבעה ותחת כל עץ רענן, ורק ממתינות לתורן במסלול השחיטה המהיר כדי שאפרן ישמש לטיהור טמאים)

ועוד ביקשו ללמד אותנו המתנגדים לתיקון החדש, שהמשפט העברי – שהורתו ולידתו לפני אלפי שנים, אינו מתאים לחברה הדמוקרטית המודרנית; שעקרונות היסוד שלו, ובהם חירות, צדק, יושר ושלום (ובעקרונות מעין אלה מדבר החוק החדש, לא בעקרונות אחרים מן ההלכה הדתית דוגמת חילול שבת או שמירת דיני הכשרות), אינם ישימים במדינה דמוקרטית; שהלכות שנקבעו בקהילה היהודית בגולה אינם יפים למדינה ריבונית, וכמובן שאי קבלת החוק החדש רק תהיה "לכבודו" של המשפט העברי ולא ח"ו לרעתו. ולא נחה דעתם עד שפקפקו ב"צלילות קולו" של המשפט העברי ובהיותו "משפט" שלא ניתן להבינו, מנוון וארכאי, משפט שכביכול "אינו מחובר למציאות", משל היו כל חוקי המדינה הקיימים, על לשונם העמומה, הסבוכה והנפתלת,  מובנים לכל אדם וניתנים ליישום על נקלה ללא צורך בתילי תלים של פרשנות המפרנסת משפטנים רבים.

אלמלא היה מדובר במשפטנים בעלי שם, מן השורה הראשונה, עוד היינו חושבים שהבורות מביאה אותם להשמעת דעות כה מביכות וכה מנותקות מהמציאות. משל נותר המשפט העברי המקראי על מכונו ולא חווה במשך אלפי שנות קיומו התפתחות ויצירה אדירה, תוך כינון מערכות סינון תמידיות שהתאימו אותו ל"מקום, לזמן ולעניין", תוך הכרה בחליפות העתים ותמורות הזמנים.

בהקשר זה ראוי לשוב ולהזכיר משפטנים דגולים, דוגמת שמעון אגרנט ומשה לנדוי, נשיאי בית המשפט העליון, שלא נחשדו בדתיות יתירה, או אנשים דוגמת השופט חיים כהן (שהגדיר את עצמו "אפיקורס לשם שמים" וכיהן כנשיאה הראשון של האגודה לזכויות האזרח), שקראו להטמעה רבה ומשמעותית יותר של ערכי המשפט העברי בפסיקה ובחקיקה, בלי לראות בו אויבן של זכויות האדם. לא רק שהמשפט העברי לא 'הפריע' לרבים מהם, אלא שהם קראו כל ימיהם ואף עשו למען הטמעתו במשפט המדינה וביסוס ערכיה על מקורותיו העשירים.

ואשר לזכויות האדם: היה זה דווקא המשפט העברי שהביא לעולם את עקרון בריאת האדם בצלם אלוקים וכבוד האדם – כל אדם – הנגזר הימנו; את עקרונות היסוד של השוויון והחירות (בשעה שבעולם ה"מודרני", לרבות ארצות הברית, שררה עבדות מחפירה וגם בימינו עדיין שוררת עבדות קשה – גם אם לא בשמה המפורש – המביאה לסחר בזוי בבני אדם, בעיקר נשים, ולשלילת חירותם).

כך גם במשפט הישראלי בן ימינו. היו אלה דווקא עקרונות  המשפט העברי שזירזו את התמורה, אם נרצה מהפכה של ממש, בדיני המעצרים ולהפסקת הנוהג הפסול של שלילת חירות ומאסר אדם בשל חוב אזרחי, או מעצר חשוד – שעדיין נהנה מחזקת החפות – למשך תקופה ארוכה רק בשל חומרת העבירה שבה נחשד. אכן, המשפט העברי אינו מקל ראש כלל בחופש הביטוי ובזכות ההפגנה. אבל הוא מחמיר ביותר בכבוד האדם ובשמירה על שמו הטוב.

כתוצאה מכך, האיזון בין הערכים השונים עשוי להוביל לתוצאה שונה ולצמצום מסוים בחופש השיסוי וההפקרות השולטת בתחום זה. הליכה בדרך זו עשויה למנוע החרבת עולמו של אדם ובני משפחתו בשל עלילות שווא שטפלו עליו, ובוודאי שאין היא פסולה מראש.

אכן, לא כל דעה – ובוודאי לא דעות מיעוט קיצוניות – שנזכרת במקורות המשפט העברי ראויה לאימוץ. ולא כל דעה שהייתה יפה לשעתה ראויה לבוא במניין גם לדורות. בד בבד, לא כל סעיף בחוק הישראלי הקיים הוא כליל השלמות וניצב לתפארת מדינת ישראל וזכויות האדם.

הניסיון להימנע מן האתגר שבחידוש הישן וקידוש החדש מבטא רפיסות, חוסר יושר אינטלקטואלי ובריחה אל עבר מחוזות קלים של בורות ועצימת עיניים.

המתנגדים להטמעת המשפט העברי מעדיפים שאוצרותיו יישארו בין כותלי ה'כותאב' שבחאלב, או ב'גטו' הדתי בפולין שייחדו לו. הם עושים הכל לשם המשך המצב הקיים, שבו הבורות בכל הנוגע למקורות ישראל, המאפיינת יותר מדי מאזרחי ישראל, חוגגת בראש חוצות, ופועלים לכך שמשפטה של מדינה יהודית ודמוקרטית יתנזר כליל ממקורות משפטנו הלאומי וימשיך לשאוב את מקורות יצירתו והשראתו רק ממשפטי העמים.

אל לנו להיגרר לפתרון קל מעין זה. אכן המשימה מורכבת, העבודה רבה, והמתקפות קשות. אך אסור שכל אלה ירפו את ידי העושים במלאכה. וכמו תמיד, לא המדרש עיקר אלא המעשה, ואם כבר, העיקר הוא: לא לפחד כלל!