הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')כשנגזר על רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל להיהרג על קידוש השם בידי המלכות הרומית, אמר רבן שמעון לרבי ישמעאל שליבו יוצא לדעת על מה הוא נהרג, ורבי ישמעאל ענה לו שייתכן שקרה מקרה בו. השתהה רבן גמליאל במתן מענה לפונה מפני שהוא היה באמצע גמיעת כוסו או נעילת סנדלו, ובהשתהות קטנה זו עבר על איסור עינוי הדין. הוא מתבסס על הפסוק בפרשתנו שאוסר על עינוי אלמנות ויתומים ומסתיים במילים: "וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים" (שמות כ"ב, כג). רבן גמליאל קיבל זאת, ואמר לרבי ישמעאל: "נחמתני" (מכילתא דר"י, משפטים יח).
גדולי ישראל אלה הבינו את חובת היחס הנאות ליתום ולאלמנה כדרישה תובענית וחמורה, המחייבת הקפדה מופרזת של זהירות ברגשותיה הפונים אליהם. מדוע המתנה קצרה נחשבת לעינוי? מה כל כך נורא אם מישהו ימתין כמה שניות לרב שנמצא באמצע עיסוקיו? אלא, כשמדובר באדם שיש לו מקדם רגישות גבוה, השהייתו בחוץ אפילו לרגע קט מגבירה אצלו את חוסר הביטחון, ונוטעת בו תחושות קשות של השפלה. גם המתנה קצרצרה בחוץ, בעוד הדיין מסיים לשתות את כוס התה שלו, גורמת לו להרהר: "כנראה שאני לא בדיוק כוס התה של הרב שלי". רגעי המתנה ספורים שהאלמנה ממתינה, ועוף נוטף נוזלים בידה, די בהם כדי שעיניה יטיפו דמעות.
נראה שכך הבין גם הרבי מקוצק את הפסוק שבמוקד עיוננו: "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן. אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ" (שם). הוא מסביר את כפל הלשון שבפסוק בכך שיש כפל פגיעה באלמנה וביתום, שכן בנוסף לפגיעה הפיזית או הממונית הם נפגעים גם מבחינה נפשית ופסיכולוגית, בהניחם שפגעו בהם רק בגלל מצבם ומעמדם. עבורם כל עינוי הוא עינוי כפול, ולכן צעקתם היא צעקה כפולה, והיא זוכה למענה כפול מ-ה', אשר שומע שוועת דלים באוזן רגישה במיוחד.
האם הפסוק הנ"ל נאמר רק לגבי אלמנות ויתומים או שהוא תקף לכל אדם שנמצא במצוקה? בשאלה זו נחלקו התנאים במכילתא (שם), רבי ישמעאל סבור שאיסור העינוי חל על כל אדם שנמצא במצב של קושי ומצוקה, ורש"י מסביר שלדעתו "הוא הדין לכל אדם אלא שדיבר הכתוב בהווה, לפי שהם תשושי כוח ודבר מצוי לענותם". רבי עקיבא, לעומת זאת, סבור שהאיסור אמור רק באלמנה ויתום, ורוב הראשונים פסקו כמותו. אחד מהם הוא הרמב"ם (דעות פ"ו ה) שמסביר "שנפשם שפלה למאוד ורוחם נמוכה", בשל היעדר אב ובן זוג שתומכים, מעודדים ומסייעים.
לגבי מחלוקת זו אפשר לומר שאלו ואלו דברי א-להים חיים. מצד אחד ברור שהתורה אוסרת עינוי דין וכל גרימת סבל ועגמת נפש לכל אדם. אולם פשט המקרא מורה שהפסוק דנן בא לחדד ולהחמיר את האיסור כשמדובר ביתומים ואלמנות. ואכן הרמב"ם כותב על כך שצריך להקפיד על כבודו וממונו של כל אדם, אך עם זאת ייחד הלכה מיוחדת ליתומים ואלמנות שדורשת: ”לא ידבר אליהם אלא רכות, ולא ינהג בהם אלא מנהג כבוד…״, וכל זאת מתוך נחת וברגישות יתירה (שם).
הרגישות לסבלם של יתומים ואלמנות היתה נר לרגליהם של רבים מגדולי ישראל. דוגמה מיוחדת הציב הרב חיים סולוביצ'יק ששמו הלך לפניו בגדלות בתורה ובלמדנות עמוקה, אך כששאלוהו מה תפקידו של רב בישראל, ענה: "לדאוג לאלמנות וליתומים". יש המסבירים בכך את הפסוק מפסוקי דזמרה: "עֹשֶׂה מִשְׁפָּט לָעֲשׁוּקִים נֹתֵן לֶחֶם לָרְעֵבִים ה' מַתִּיר אֲסוּרִים. ה' פֹּקֵחַ עִוְרִים ה' זֹקֵף כְּפוּפִים ה' אֹהֵב צַדִּיקִים. ה' שֹׁמֵר אֶת גֵּרִים יָתוֹם וְאַלְמָנָה יְעוֹדֵד…" (תהלים קמו, ז-ט). וכי מה עניינם של צדיקים אצל כל סובלים וקשי יום אלה? אלא, מלמדנו משורר 'תהלים', שבמקום בו מצויים אנשים אלה, שם צריך הצדיק להיות.
בישראל חיים כיום 17,000 אלמנות ואלמנים צעירים המגדלים 30,000 ילדים יתומים. בשנתיים וחצי האחרונות התחזקה כמובן המודעות הציבורית לאלמנות ויתומי צה״ל ופיגועי הטרור שראויים בצדק לתמיכה ממלכתית רבה. אולם הרוב המכריע של האלמנות והיתומים (מעל 95%) נמצאים במצבם כתוצאה ממות במחלות, תאונות ועוד, וגם בנוגע אליהם שרירה וקיימת המצווה האנושית והתורנית לתמוך, לסייע ולהיות להם אוזן קשבת. עמותת 'אמי"צים' הפועלת בתוכניות התנדבות ובקידום חקיקה למען אלמנות ויתומים, יזמה גם יצירת חיבורים של קשר טלפוני אחד לשבוע בין מי שנדבו לבו לבין אלמן, אלמנה ויתומים, כדי להביע אמפתיה ותמיכה שעשויות גם להתפתח לקשר מועיל ומבורך. הלוואי שנהיה כולנו אמיצים ליזום, לפנות ולעשות ברוח י"ג המידות.
