יעקב ספוקויניטו' באב מופיע במקורות כיום בו אירעו דברים טובים לעם ישראל. המשנה במסכת תענית [ד' ח'] אומרת: "אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ…וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים." טעמים רבים אחרים ניתנו וביניהם הטעם שפסקו לכרות עצים למערכת המזבח. הגמרא מסבירה [תענית לא.] רבה ורב יוסף אמרו, יום שבו פסקו מלכרות עצים למערכה, וראיה לכך דברי ר' אליעזר הגדול, כי מטו' באב ואילך תשש כוחה של חמה ולא היו כורתים עצים למערכה לפי שאינם מתייבשים. אמר רב מנשיא ואותו היום קראו "תבר מגל"- יום שבירת המגל- "יום שבירת הגרזן, שפסק החוטב מלחטוב עצים" [רש"י]. מה חגגו? חגגו את גורלם הטוב של החוטבים ושל העצים. החוטבים, שיכולים לנוח והעצים שלא כרתו אותם. כך צמחה מסורת נוספת של חג חקלאי- חג-הבציר.
חג זה אומץ בידי חקלאי ראשל"צ בשנת 1890, אז הסתיים בניין היקב הגדול והראשון בארץ. שמונה שנים בדיוק אחרי הקמת המושבה, בטו' באב, תרמ"ב, החליטו אנשי ראשל"צ להתחיל את בציר הענבים שלהם. כך נוצר המנהג לחגוג מדי שנה בשנה את חג הבציר ב-טו' באב.
בחגיגות חג הבציר התשיעי, 1898, השתתף גם בנימין זאב הרצל. בשנת 1920 הגיע אורח מיוחד- הנציב העליון הראשון, הרברט סמואל. במו ידיו הריק סל ענבים לתוך המכונה המרסקת את האשכולות ובירך ברכת שהחיינו. סמואל התפעל: "עומדות רגלי בראשון לציון ונדמה לי שאני בבורדו, בירת היין של צרפת". כך במחי החלטה אחת של מושבה אחת, הפך טו' באב לחג ציוני המסמל את השיבה לאדמת המולדת.
גם חנוכת אבן הפינה של האוניברסיטה העברית בירושלים נחגגה בטו' באב תרע"ח [1918], זמן קצר לאחר השלמת הכיבוש הבריטי. הטקס היה מיוחד ומרשים. על פסגת הר הצופים השמם הונחו תחילה ללא פחות מ-12 אבני פינה כמניין שבטי ישראל. כל אבן סימלה קטגוריה עברית אחרת. הראשונה בשם העם היהודי, השנייה, בשם ירושלים, השלישית בשם הצבא העברי וכן הונחו אבנים בשם הברון רוטשילד, בשם העיר יפו ועוד. המארגנים לא עמדו בלחץ האומנים לשים אבן משלהם וכך הונחו לבסוף 13 אבנים.
הנואם המרכזי היה ד"ר חיים ויצמן, האיש שהשיג את הצהרת בלפור ועמד עתה בראש 'ועד הצירים למען א"י.' זה היה ועד שתפקידו לעבוד בשיתוף עם הבריטים לטובת פיתוח הארץ והכשרתה למדינה יהודית. ויצמן היה נרגש במיוחד, כיוון שכמדען, היה חשוב לו קודם לכל, להקים מוסד אקדמי יהודי-עברי בארץ ישראל. ויצמן תלה תקוות רבות במוסד שירכז כישרונות יהודיים בתחומי המדע השונים.
בנאומו הדגיש ויצמן את החזרה לשורשים היהודיים בא"י. וכך אמר בין היתר: "אוניברסיטה עברית? אני משער שאיש מהנוכחים כאן אינו יכול להעלות על דעתו אוניברסיטה בירושלים שלא תהיה עברית. התביעה שהאוניברסיטה תהיה עברית מיוסדת על הערכים שהיהודים הנחילו מארץ זו לעולם כולו… כלום אחשב לנועז יתר על המידה אם במקום הזה, בלב הרי אפרים ויהודה, אתן ביטוי לאמונתי העזה כי נביאי ישראל לא נעלמו מן העולם, וכי בצל האוניברסיטה הזאת יתחולל רנסנס של הכוח הא-לוהי אשר לחוכמה הנבואית, שהייתה נחלתנו בשכבר הימים? האוניברסיטה תהיה המוקד לשיקומה של תודעתנו היהודית, שעכשיו היא דחוקה כל כך רק מפני שהתפזרה על פני עולם ומלואו. תחת הלחץ האטמוספרי של התלולית הזאת, תודעתנו היהודית יכולה לחלחל לכל עבר מבלי שתיחלש, תודעתנו תוצת מחדש והנוער היהודי שלנו ישאב תוספת עידוד ממקורות יהודיים."
במשך השנים נוספו בארצנו עוד מסורות של מחולות ושירה בציבור בטו' באב, וכולן עומדות בסימן השיבה לציון.
Yaakovspok1@gmail.com
…
