דבורה ווגנר, ד"ר, סוציולוגית, עורכת ספרות, לקטורית ומגיהה, מחברת הספר "האברך יענקי וייסברג"למשפחות מסוימות יש מסלול. ככה עושים, אלה הנורמות, אלה הציפיות. ממוסדות הלימוד ועד להקמת משפחה, יש קו ברור וכנגדו מתיישרים. יש מעין מובן מאליו כזה שאף אחד לא מאתגר – או לפחות ככה זה נראה מבחוץ.
עכשיו כשכולם גדלו ועזבו את הקן, אני מרשה לעצמי להודות שבמשך שנים שאפתי להשתייך לזן הזה של המשפחות המסודרות, לאלה שברור שהילדים שלהם ישגשגו במסגרות שבחרנו עבורם. אם לשחזר את התחושה, נראה לי שנשאבתי לתפיסה מאדירה של מה זה אומר להיות "נורמליים".
בפועל, בכלל לא משנה מה רציתי ועל מה חלמתי. במשפחה שלנו, הילדים הם אלה שיצרו את המסלולים שלהם. שיוך מוסדי אף פעם לא עיצב את הברבורים היפים שהברווזונים שלנו הפכו להיות. הם מצאו בכוחות עצמם את הכוחות של עצמם, ועלו איתם לגבהים שרק מי שבאמת רוצים משהו יכולים להשיג. כשהיה להם מספיק חשוב, הם התגברו גם על מה שהיה להם הכי קשה.
יועצים ומומחים רבים מדברים על "דוגמה אישית" כמפתח לחינוך. אם אני אתנהג בצורה מסוימת, הילדים יפנימו ויחקו. ובכן, הדוקטורט שלי לא כל כך הרשים את הגוזלים שלי, מבחינתם סוציולוגיה זה קשקוש, ללכת לאוניברסיטה זה בזבוז זמן.
אבל, לאחרונה אני מתחילה להבין שבכל זאת לימדתי אותם, אמנם בעקיפין ולא באופן מכוון, שבכל דבר שיבחרו לעשות חייבים להשקיע, לתת את המקסימום, להיות טוטליים. אם התחלנו, לא להפסיק באמצע רק כי קשה או משעמם או לא בדיוק כמו שחלמנו. אני רוצה להאמין שאת הנקודה הזאת הצלחתי להעביר להם.
בין אם מדובר בהקמת עסק, בהתעקשות על אורח חיים מסוים, או בלהחזיק מעמד בעבודה שפחות מתאימה עד שמוצאים משהו טוב יותר, הנקודה היא לא לוותר, לא להרים ידיים גם אם ממש קשה.
לפני כמה שבועות, אחד הבנים שלנו סיים תואר בהנדסאות מכונות. כבר מילדות היו לו ידי זהב. הוא מסוג האנשים שמסתכלים על מכונה או מנגנון מכני כלשהו, ומייד מבינים איך זה עובד, ואם יש תקלה איך לתקן.
בתואר הוא נדרש ללמוד תיאוריות כתובות – פחות השפה שלו. הבן אדם ישב בריכוז שלא ידעתי שיש לו, עבר כמו גדול מבחנים בפיזיקה ובמתמטיקה, למד אנגלית מקצועית, הגיש עבודת גמר מרשימה ביותר.
ברכות לך, ידידיה יקר שלנו, סגרת מעגל.
