פרעה מלך נינווה

מסורת היא בידינו שפרעה וחילו הוטבעו בים ולא נשאר מהם שריד: "וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד". אך בחלק מהמקורות מתחום האגדה התמונה שונה. וכך מובא במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (יד, כח): "וישובו המים, כל מים שבעולם חזרו ויכסו את הרכב ואת הפרשים אפילו פרעה… דברי ר' יהודה ר' נחמיה אומר חוץ מפרעה".
לדעת ר' נחמיה, פרעה נותר חי לאחר קריעת ים סוף. אבן עזרא דוחה זאת וכותב: "אפילו אחד לא נמלט… והאומר שפרעה נמלט בעבור עד דרש הוא. והעד – שאמר אסף: ויכסו מים צריהם אחד מהם לא נותר". יתכן ומגמתו של רבי נחמיה היא להצביע על עונש גדול יותר שניתן לפרעה. כמה קשה המכה לפרעה, שבחייו רואה את כל צבאו טובע במים. ברגע כזה לפרעה קשה יותר לחיות מאשר למות.
מדרש מאוחר יותר הרחיק לכת אף יותר מהמכילתא. בפרקי רבי אליעזר פרק מג נכתב: "רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה אוֹמֵר תֵּדַע לְךָ כֹּחַ הַתְּשׁוּבָה, בֹּא וּרְאֵה מִפַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם, שֶׁמָּרַד בְּצוּר עֶלְיוֹן הַרְבֵּה מְאֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: 'מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ'. וּבְאוֹתוֹ לָשׁוֹן שֶׁחָטָא, בּוֹ בַּלָּשׁוֹן עָשָׂה תְשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה". וְהִצִּילוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִבֵּין הַמֵּתִים. וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא מֵת, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וָאַךְ אוֹתְךָ. וְהֶעֱמִידוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִבֵּין הַמֵּתִים לְסַפֵּר כֹּחוֹ וּגְבוּרָתוֹ. וּמִנַּיִן שֶׁהֶעֱמִידוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ. וְהָלַךְ וּמָלַךְ בְּנִינְוֵה".
הדרשן דורש את הפסוקים כך: אמר אויב [=פרעה] ארדוף אשיג… נשפת ברוחך כסמו ים צללו כעופרת במים אדירים, וממשיך פרעה שנותר חי: "מי כמוך באלים". לדבריו, פרעה חזר בתשובה במצולות הים. זאת ועוד, הדרשן מזהה את פרעה כמלך נינווה שבזמן שהגיע יונה הנביא לנינווה קם מכסאו, קרע את בגדיו, לבש שק ואפר והכריז על צום לשלושה ימים. למרות שמדובר בתקופה מאוחרת מאד מוצא הדרשן נקודות משותפות בין הפרשיות. בשתי התקופות נשלח נביא למלך גוי וגם ניסוח הפסוקים זהה: "דַּבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ". וביונה נאמר: "קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא אֵלֶיהָ אֶת הַקְּרִיאָה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ". אולם, בעוד משה הנביא נשלח לפרעה להוציא את ישראל ופרעה מסרב, יונה נשלח לנינווה והמלך שם מקשיב לנבואתו ומכיר בקב"ה. שני הנביאים מסרבים לצאת לשליחות, כל אחד מטעם אחר. יונה אינו מעונין שהקב"ה יסלח לאנשי נינווה ואילו משה מסרב כיוון שהוא יודע שפרעה יסרב לפנייתו. גם התוצאה בשני המקרים שונה. כשבא יונה לנינווה שבאשור והזהיר את האנשים מפני חרון אף ה', היה מלך נינווה הראשון לדרוש חזרה בתשובה ושיפור המעשים, שהרי אין חכם כבעל הניסיון, וניסיונו המר במצרים, כשעמד מול ה' ושליחו ומרד בהם, הביא אותו להיענות בזו הפעם לקריאת הנביא.
המדרש מבקש להראות שגם דמות שלילית כפרעה יכולה לחזור בתשובה. מאחר שכאמור הדמות הניגודית לפרעה היא מלך נינווה, הזיהוי של פרעה עם מלך נינווה מעביר את המסר בדבר עוצמתה של התשובה באופן חד וברור. אם פרעה יכול להפוך למלך נינווה, לכל אדם יש תקנה. כמובן שאין כאן זיהוי המשקף מצב היסטורי, אלא בזיהוי המשרת את רעיון התשובה.
מסתבר כי אפילו לצורר הגדול, פרעה מלך מצרים, פתחו מקצת מן המקורות פתח צר לתיקון, ללמדנו על גדולתה של מידת התשובה ובמיוחד אצל מנהיג שבכוחו לסחוף אחריו את הרבים, כפי שעשה פרעה לאנשי נינווה, קל וחומר עד כמה שהתשובה יכולה לשנות אותנו.
(בשלח תשפ)