התינוק היקר

לידתו של משה מתוארת על רקע שעבודם של בני ישראל במצרים, המגיע לשיא בגזירת פרעה "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן" (שמות א', כ"ב). בתוך קטסטרופה נוראה זו מספר המקרא כי: "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי…. וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן ותֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא". כמה חיוניות אנושית, כמה אמונה ובטחון באים לביטוי בפסוק זה, בו איש ואישה מתעלמים מכל המוות שסביבם ומביאים צאצא.
המושג "תינוק יקר", מצוי בספרות הגניקולוגית. "תינוק יקר" הוא תינוק, שכדי שיולד יש צורך בהשקעת מאמצים גדולים יותר מהמקובל באחד משלבי לידתו, אם כדי לגרום להיריון, אם כדי להבטיח את מהלכו התקין של ההיריון והלידה.
קיימות שתי גישות בסיפור לידת משה. האחת רואה בסיפור רצף מאורעות החורגים מדרך הטבע, ואילו השנייה רואה בסיפור לידת משה תיאור התרחשות טבעית. רש"י בעקבות המדרשים מפרש על פי הגישה הראשונה. לידת משה היא אירוע יוצא דופן וניסי, החל משלב ההיריון. יוכבד הרתה לעמרם בגיל מאה ושלושים. את המילים "ותרא אתו כי טוב הוא", פירש רש"י "נתמלא הבית כולו אורה". על הפסוק המתאר את לקיחת התיבה על ידי בת פרעה "ותשלח את אמתה ותקחה", פירש "את אמתה, את שפחתה. ורבותינו דרשו: לשון יד…ונשתרבבה אמתה אמות הרבה". את פתיחת התיבה וראיית הילד פירש רש"י: "את מי ראתה, את הילד, זהו פשוטו, ומדרשו שראתה עמו שכינה". גם הנקתו נעשית באורח ניסי, "מלמד שהחזירתו על מצריות הרבה לינק ולא ינק". האבן עזרא וכן הרשב"ם ומפרשים נוספים מפרשים פסוקים אלו על פי הגישה השנייה, גישה שהיא קרובה יותר אל פשטי המקראות, שלידת משה הייתה באורח טבעי, וההתערבות האלוקית הייתה סמויה. יוכבד הרתה לפי דרכו וחשבונו של האב"ע באופן טבעי ובגיל 53, לחשבונו של רלב"ג בסביבות גיל 58 (רלב"ג שמות ב', א'). הלידה טבעית, (רשב"ם ב' ב'), משה נולד פג אך הישרדותו טבעית. משייתו מן המים ע"י בת פרעה נעשתה על ידי שפחתה שקרבה את התיבה אליה (ע"פ אב"ע ב', ה'). גם את ראיית הילד פירש האב"ע באורח טבעי כמי שמתבונן בילד בוכה (שם, ב' ו') (עיין במאמרו של יחזקאל כהן, לידת משה, דף שבועי, אוניברסיטת בר-אילן, מספר 581, תשס"ה).
בתקופת המשנה, התלמוד והראשונים, רווחה קביעה רפואית כי הרוב המכריע של וולדות הנולדים בחודש השמיני אינם מתקיימים, לפיכך, אם הלידה הייתה בחודש השמיני, הוולד ימות באופן ודאי (שבת קלה ע"א) ונחשב הוא כאבן שאסור לטלטלו ולהצילו בשבת (או"ח, סי' ש"ל). בעת החדשה, רבים טוענים כי אין יסוד להנחה המעדיפה בן שבעה על פני בן שמונה, אלא סיכויי הקיום של הפג עולים בהתמדה עם עליית גיל ההיריון עד מועד הלידה הצפוי גם בשלשת חודשי ההיריון האחרונים. הוסכם, כמעט ללא עוררין, שסיכויי הקיום של בן שבעה עולים על סיכוייו הזניחים של בן שמונה.. הפרדוקס ההגיוני הנובע מסיכויים טובים יותר לעובר צעיר יותר הזמין תיאוריות שונות להסבר התופעה. הדבר ברור שכל "מסלולי הלידה" שנקטו חז"ל אינם רלוונטיים, ואין זה משנה אם הסיבה היא שחכמים טעו או בלשון נקייה יותר "השתנתה המציאות" כפי שכתב הרמ"א "דבזמן הזה אפילו לא נכנסה בחדש התשיעי רק יום אחד מלבד יום שנתעברה בו, הוי ולד קיימא. ואע"ג דאמרינן בגמרא יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין, כבר תמהו על זה רבים שהחוש מכחיש זה, אלא שאנו צריכין לומר שעכשיו נשתנה הענין, וכן הוא בכמה דברים" (בשולחן ערוך, אבן העזר סי' קנ"ו סעי' ד'). כך גם כותב החזו"א, כי לא רק הידע והמכשור התפתחו והתקדמו, אלא חל מהפך ושינוי מציאותי בטבעם של וולדות אלה. "בימים הראשונים היה מיעוט המצוי שנגמרו לז'…ורובן לתשעה, אבל לא היו נגמרים לשמונה, ולפיכך אמרו האי בן שבעה הוא ומשתהי. וכמדומה דעכשיו נשתנה הטבע, וכפי בחינת הרופאים אפשר שהוסיפו השתלמותם אחר ז' ונגמרו לח'…" (יו"ד קנ"ה, ס"ד, אהע"ז קט"ו סעי' ד') (עיין במאמרו של ד"ר מרדכי הלפרין, הגדרה הלכתית ואבחנה רפואית-מבוא לסוגיית בן שמונה, אסיא, מ"ה-מ"ו, תשמ"ט). למעשה את שאלת סיכוייו של העובר יש להפנות לרופאים.
(שמות תשעח)