ד"ר ניצה דורי (חוקרת ספרות ילדים, ספרות עברית וספרות לאדינו, nitsa.dori@gmail.com)פרשת משפטים אינה מן הפרשות ה"מרגשות״ במבט ראשון. אין בה התגלות דרמטית, לא ים נבקע ולא הר בוער. יש בה שורה ארוכה של חוקים: דיני נזיקין, יחסים בין אדם לחברו, אחריות לנזק, לשמירה, לחלש. אך דווקא משום כך, זו אחת הפרשות היסודיות ביותר. כי היא שואלת שאלה אחת, עקשנית: איך נראית חברה שחיה עם אלוקים ביומיום? לא ברגעי שיא, אלא בשגרה. לא במילים גדולות, אלא במעשים קטנים.
״ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם״ – לא מעליהם. לא כהצהרה מופשטת, אלא כתשתית. חברה נבחנת לא בכוונותיה אלא בגבולות שהיא מציבה, באחריות שהיא נוטלת, ובמרחבים המוגנים שהיא בונה למי שתלויים בה. ובשנת תשפ״ו, בישראל שאחרי טלטלות, מלחמות ושברים, השאלות של פרשת משפטים נוגעות ישירות בילדים.
נתחיל עם הרשתות החברתיות. הרשתות החברתיות אינן עוד מסך. הן זירה. במה. שוק. כאשר ילד בן שש פותח חשבון טיקטוק – גם אם מתוך תמימות, שמחה ויצירתיות – אנחנו, המבוגרים, חייבים לעצור. לא כדי לשפוט, אלא כדי לשאול. ילד בגיל הרך אינו בנוי להבין חשיפה, אלגוריתמים, השוואה או ביקורת. הוא אינו מבין שמידע אינו נעלם. שהקהל אינו רק משפחה. שהתגובות אינן תמיד חיבוק.
וכאן נכנסת פרשת משפטים במלוא עוצמתה: מי אחראי? הילד לא בחר להיחשף. מישהו בחר בשבילו. והתורה מזכירה שוב ושוב: מי שגורם נזק – גם בעקיפין – נושא באחריות. לא די בכוונה טובה. נדרשת שמירה. ילדות זקוקה למרחב מוגן. לשגיאות בלי קהל. למשחק בלי תיעוד. לזהות שלא נמדדת בלייקים. זה איננו דיון של ״אסור״ או ״מותר״. זה דיון של משפטים – של אחריות.
וכאן אנו נוגעים בכאב נוסף: יוקר גידול הילדים בישראל. מאז המלחמה, משפחות עם ילדים קטנים מתמודדות עם התייקרויות משמעותיות, ולא מדובר רק בסופר או בשכר הדירה. מחירי הגנים הפרטיים שוברים שיאים, הצהרונים התייקרו, הוצאות משלימות "קטנות" הפכו לנטל גדול, והתחושה היא שהמסגרת החינוכית, שאמורה להיות עוגן של יציבות – הפכה למקור של דאגה מתמשכת.
והקושי העמוק יותר? אין קשר אמיתי בין הכנסות של משפחה לבין ההוצאות הנדרשות ממנה כדי לגדל ילדים בכבוד. משפחות עובדות, אחראיות, ערכיות – מוצאות את עצמן מתלבטות בכל חודש מחדש על בחירות שלא אמורות להיות דילמה: חוג או חיסכון? צהרון או קיצור יום עבודה? מסגרת איכותית או "מה שאפשר להרשות לעצמנו".
זו אינה רק סוגיה כלכלית. זו שאלה חינוכית וחברתית מהמעלה הראשונה: איזו מציאות אנחנו מייצרים לילדים שלנו? איזו שחיקה אנחנו מטילים על ההורים, ועל אנשי החינוך שבתוך המערכת ומחוצה לה? חברה שמבקשת חוסן, המשכיות ותקווה, חייבת לראות בגיל הרך השקעה לאומית, לא פריבילגיה. ילדים אינם "הוצאה", והורים אינם "לקוחות". הם הבסיס שעליו העתיד נבנה.
880,000 ילדים בישראל חיים מתחת לקו העוני. זה לא מספר רחוק, זה לא נתון יבש – אלו ילדים שאנחנו פוגשים בכל יום: בגן, בבית הספר, בגינה הציבורית, בחוג. ילדים שמגיעים בלי ארוחת בוקר, שאין להם חוג אחר הצהריים, ששומעים בבית דאגות של מבוגרים במקום סיפורי לילה. במדינה מפותחת – זהו נתון מטלטל. אבל מעבר להשוואות למדינות אחרות, השאלה האמיתית היא: איזו חברה אנחנו בוחרים להיות? עוני הוא לא רק מחסור בכסף, הוא מחסור בביטחון, ביציבות, בתחושת עתיד. וחינוך רגיש, אנושי ומכיל יכול להיות קרן אור משמעותית בחיי ילד. כי כל ילד ראוי להתחיל את החיים עם סיכוי אמיתי.
תיאוריית ״החלונות השבורים״ של ג'יימס וילסון, שעיקרה טיפול בבעיות קטנות לפני שהן גדלות, מלמדת שכאשר לא מטפלים בקטן – הגדול מתפרץ. חברה שמזניחה את החלש בילדות, פוגשת את המחיר בבגרות. ילדים רואים היטב מתי חוק נאכף ומתי מעלימים עין. מתי יש סדר ומתי אנרכיה. זה נכון בשכונה, בבית ספר, וגם במדינה. כשיש אזורים נטולי חוק, כשיש אלימות שלא מטופלת, כשיש נשק בלתי חוקי שמציף – הילדים לומדים מסר מסוכן: אין מבוגר אחראי. פרשת משפטים אינה מאפשרת זאת. היא דורשת נוכחות סיזיפית. יומיומית. לא הצהרתית. צדק אינו נבנה במבצע – אלא בהתמדה.
פרשת משפטים אינה שואלת אם אנחנו צודקים. היא שואלת אם אנחנו אחראים. אחראים לילדים שלנו. אחראים למרחבים שבהם הם גדלים. אחראים לחברה שאנחנו בונים – צעד אחר צעד, חוק אחר חוק, גבול אחר גבול. כי בסופו של דבר, לא ההתגלויות הגדולות יכריעו את עתידנו, אלא המשפטים הקטנים, היומיומיים, שאנחנו שמים לפניהם.
