אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])פרשת 'משפטים', הבאה לאחר פרשת 'יתרו' שבה ניתנו עשרת הדיברות, מתרגמת את עקרונות עשרת הדיברות לפסים מעשיים של הנהגות וערכי האדם הפרטי והחברה כולה. לאורך כל הפרשה, בפסוקים עצמם ובין השורות, עולה שוב ושב הדרישה מהאדם ומהחברה לייצר עולם ומציאות של חסד ושל רגישות אנושית וחברתית.
ה' מזהיר פעם אחר פעם מפגיעה באוכלוסיות חלשות – הגר, האלמנה והיתום: "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ… כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן". רש"י מאפיין כך את הגר יתום והאלמנה: "לפי שהם תשושי כח ודבר מצוי לענותם". הרמב"ן מוסיף על האפיון הזה עוד חמש מילים בהתייחסו לאלמנה:" כי דמעתה מצויה ונפשה שפלה".
נכון לשים לב בפסוקים הללו על מקבץ המילים המופיעות בכפילות, דבר המעיד על עוצמת וחוזק הנושא, חשיבותו ורגישותו: "עַנֵּה תְעַנֶּה… צָעֹק יִצְעַק… שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע…". אם חלילה תיווצר מציאות חברתית קלוקלת של חוסר רגישות, התגובה של ה' תהיה חריפה: "אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ… וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים".
בכל חברה יש אוכלוסיות חזקות יותר ואוכלוסיות חלשות יותר. מבחנה של החברה יהיה ביחסה לאותן חוליות חלשות שבתוכה – האם היא תגלה רגישות? האם תהיה קשובה לזעקתם ולנאקתם של החלשים? או האם חלילה תתעלם ותניח להם לסבול?
בחודשים הרבים מאז פרצה המלחמה נוספו אל אוכלוסיית המעונים, הסובלים, הכואבים והצועקים גם אלמנות, יתומים, משפחות שכולות, פצועים וחטופים ובני משפחותיהם. זעקתם וכאבם מפלח לבבות. על צעקתם הזו של החלשים והסובלים, אומר הרמב"ן: "והנכון בעיני כי יאמר אם ענה תענה אותו רק צעוק יצעק אלי בלבד, מיד אשמע צעקתו, איננו צריך לדבר אחר כלל, כי אני אושיענו…". מעבר לאתגר ולמבחן של החזרת כל החטופים והשבויים לביתם, ושיקום הפצועים בגופם ובנפשם, והחזרת העקורים מבתיהם לביתם, אלו גם ימי מבחנה של החברה הישראלית והיהודית כולה.
למרות השחיקה ופעמים אף המחלוקות, כל מי שנפש רגישה בקרבו, וערכי הערבות ההדדית הם נר לרגליו, עליו לגלות כלפי אותם סובלים ומעונים שדמעתם מצויה וזעקתם בוקעת רקיעים את מרבית ההבנה, ההכלה, הרגישות, והאהבה. ולהתפלל: שלא נבוא חלילה לידי ניסיונות מהסוג הזה.
