לך כנוס את כל הציונות הדתית

לאחרונה הוזמנתי להשתתף באירוע חודשי המתקיים באחד מבתי החולים שבהם מאושפזים פצועים קשה מאוד לאשפוז ארוך, לתמוך במשפחות המתמודדות עם האתגר הקשה. בכניסה פגש אותי אחד המארגנים, דמות חסד מוכרת בציונות הדתית, והתנצל שבזמן האחרון ישנה ירידה במספר המשתתפים. לא מזמן התקיימו מספר אירועי זיכרון והנצחה לחיילים שנפלו במלחמה, וכמות המשתתפים לא הייתה כבעבר. קרוב משפחה בתפקיד בכיר בתחום בריאות הנפש חווה קריסה מוחלטת של מערכות התמיכה בנפגעי פוסט־טראומה, אזרחים ומילואימניקים.

בשבוע האחרון ארגון חברתי גדול בציונות הדתית ארגן משלוח מנות למשפחות שכולות ברמה הארצית; הצורך בתמיכה, בעיקר בהורים מבוגרים, באלמנות עם ילדים, במשפחות עולים או במשפחות קטנות שאין להן קהילה תומכת, הולך וגדל. אמנם המערכת הממשלתית משתדלת לתת מעטפת תמיכה, בעיקר חומרית, אבל עדיין הצורך בתמיכה ובחיבוק גבוה מאוד. ובכלל, אין כמו מענה ותמיכה שהקהילה הציונית־דתית יודעת להתגייס ולתת. אין כמוה להבין באמת את מצוקות המשפחות הללו ולתמוך בהן בשפתן.

על פני השטח ישנה רגיעה ביטחונית ואווירה של "חזרה לשגרה" מסוימת, ואיתה ירידה בהיקף המתנדבים לתמיכה בתחומים שונים. ביקשתי שיבדקו האם הנושאים הללו תופסים את מקומם הראוי להם בעלוני השבת ובתקשורת המגזרית, ונעניתי שהנושא המרכזי הוא דווקא המחלוקת הקשה שפרצה בתוך הציונות הדתית סביב חוק הגיוס לציבור החרדי. מחלוקת שחוצה משפחות וקהילות. כחלק ממנה מוטחות בפומבי אמירות קשות והאשמות חמורות, חסרות תקדים וחסרות אחריות, כ"בגידה בערכי הציונות הדתית" ו"בגידה בלוחמים ובמילואימניקים". לרגע נוצר הרושם שחוק הגיוס לציבור החרדי הפך להיות סלע קיומנו, ועליו מוכנים לפרק את הכול.

אני מבקש לנצל את הבמה הזו לשאול את אחי בני הציונות הדתית: הייתכן? לא התבלבלנו? לא הגזמנו?

זה כבר לא סוד שיש מחוץ לחברה הציונית־דתית מי שצופים במריבה ובפילוג שנוצר ומחככים ידיהם בסיפוק. מהם שייחלו לכך, ומהם גם שפעלו ועמלו כדי לתדלק אותה בתקווה לקצור ממנה פירות פוליטיים, בהחלשת האמירה של הציבור הציוני־דתי, ולטשטש את המחיר היקר שבניה שילמו במלחמת הקיום והתקומה.

לאחר יותר משנתיים של לחימה "כתף אל כתף" עם כלל החברה הישראלית, תחת האמירה "ביחד ננצח!" וש"המשותף רב על המפריד", הבה נשאל את עצמנו: האם בתוך החברה של הציונות הדתית, הברוכה בגווניה השונים, "המשותף אינו רב על המפריד"? בתוך משפחותינו פנימה? בתפיסתנו האמונית, בביטוייה ביחס למדינה ולמערכותיה, בשותפותה במוסדות החינוך ותנועות הנוער המפוארים שלנו? האם יעלה על הדעת ש"חוק הגיוס" יטה את הכף ויאיין את כל המשותף שבינינו?

אני שומע את הטוענים, בצדק, על העומס שמוטל על חיילי המילואים ומשפחותיהם. גם אני, בני משפחתי, והרבנים והתלמידים בישיבתי – חלק ממנו. אני גם מכיר היטב את חוק הגיוס המוצע, את ההסכמות חסרות התקדים שנוצרו סביבו ואת ההזדמנות ההיסטורית שהוא מזמן לחברה הישראלית. וכשותף ליוזמות בתחום גיוס החרדים ב־26 השנים האחרונות, שלא מעט מהן באו מהכיוון החרדי, אני גם יודע כמה מהן לא זכו לאוזן קשבת. ואני תמה: האם התוקפים את חוק הגיוס אינם מודעים, או שמתעלמים מכך, שלא יהיה חוק אגרסיבי יותר, ואם הוא ייפול – היקף המתגייסים עוד יקטן? כיצד בין רגע קמו בינינו מומחים לציבור החרדי, שמעולם לא עסקו בגיוסו, וטוענים בביטחון שרק סנקציות חריפות יותר יביאו לשינוי, ואינם מעלים על דעתם שאדרבה, סיכויי הגיוס ייפגעו?

לא צריך להיות ביטחוניסט כדי לחשב ולהגיע למסקנה שגם אם החרדים יתגייסו בהמוניהם, כפי שכולנו מקווים, וגם אם יהיו לכך כל המשאבים הנדרשים – בכוח אדם פיקודי מתאים ובאמצעים לוגיסטיים, שאין כרגע – ייקחו לפחות שנתיים עד אשר היקפי גיוסם יתממשו וישפיעו על היקף ימי המילואים. ושהפתרון לעומס במילואים בטווח הקרוב נמצא אך ורק בהחזרה מיידית של כל בעלי הפטור ששוחררו בשנים האחרונות. צה"ל התחיל בתהליך, אבל יש עוד הרבה מה לעשות כדי להחזיר את כולם – לא חלק, ולא הרבה – ובזמן קצר, ביעילות צבאית מקסימלית, להשלים הקמה מחדש של יחידות ולעבות את הקיימות. משום מה דרישה זו אינה נשמעת אצלנו בכזה להט כמו ביחס לגיוס החרדים.

אחי היקרים, שימו את הכעסים בצד, אין ספק שייווצר שינוי בדפוסי הגיוס של הציבור החרדי. כבר חל שם שינוי טקטוני; לא תהיה ברירה אחרת, ולכן זה יקרה.

בעת הזאת אני קורא לכם, אחיי, בקריאתה של אסתר: "לך כנוס!" – להתכנס, להתאחד "בלב אחד כאיש אחד", לשלב זרועות ולהביט פנימה אל האתגרים האמיתיים שהציבור שלנו אמור להתמודד איתם, להתגייס ולהפנות אליהם את כל משאבינו: לתמיכה במשפחות השכולות הרבות שבתוך הציבור שלנו, הזקוקות לחיבוק, לתמיכה ולסיוע. הם בשר מבשרנו; אין כמונו להבין אל ליבם ולסייע להם בכל יכולתנו. לסייע לפצועים הרבים ומשפחותיהם, במיוחד אלה שבאשפוז ממושך עקב פציעות קשות, חלקם כבר יותר משנתיים, ולסייע לנפגעי הנפש הרבים, הפוסט־טראומטיים, שהם ומשפחותיהם היקרות זקוקים לסיוע ולחיבוק.

הבה נלמד מפרשת ה'תרומה' ובנית המשכן. ארבעה יריעות מכסות ועוטפות את המשכן מבחוץ מגנות על המשכן, מפארות אותו ומצפינות את תוכנו. על חיבור היריעות הראשונות נאמר: "וְהָיָה הַמִּשְׁכָּן אֶחָד" (שמות כו ו), ועל חיבור יריעות  העיזים נאמר: "וְחִבַּרְתָּ אֶת הָאֹהֶל וְהָיָה אֶחָד" (שם פס' יא). המלבים שם פירש: "ובאשר המשכן נעשה לחבר בו כל כלל ישראל להיחשב כגוף אחד היה צריך לצייר בו שני בני אדם, ששם יתחברו שנים להיות כאיש אחד, וכו'. וכן י"ל שמטעם זה נתחלק מכסה המשכן לשנים ונתחברו בלולאות לצייר שני בני אדם המתחברים, וכו'. ושניהם מתחברים בקרסים באהבה ובאחוה עוזרים זה לזה – "והיה המשכן אחד"".

"כי ע"י האתערותא דלתתא באחדות עם כל אחד ואחד מבני ישראל אנו מעוררים ג"כ למעלה היחוד "והיה המשכן אחד". פי' שישכון בתוכנו אחדות הבורא ב"ה. אמן" (תפארת שלמה שם).

לזכר אבי מורי ר' משה שנוולד ז"ל הכ"מ