הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)
אולי עכשיו, אחרי שהגענו להסדרה בצפון, ורוחות של עסקה נושבות גם מכיוונה של רצועת עזה, אפשר להתחיל לחשוב על מושג ה'ניצחון'. להזכירנו, ראש הממשלה נתניהו התבטא לא פעם ולא פעמיים בזכות הניצחון המוחלט שאנו עומדים להשיג או שאנו עומדים כפסע ממנו. שרי ממשלה חזרו ואמרו שאסור להפסיק במלחמה 'עד הניצחון', והשדרן ינון מגל אפילו הוציא כובע עם הכיתוב Total Victory.
האם מישהו ידרוש כעת מכל אותם דוברים דין וחשבון על ההתבטאויות הללו? שלא יובן לא נכון, אינני טוען שההסדרה בצפון לא הייתה נכונה. ייתכן שזה היה הדבר הנכון לעשותו, בין היתר מתוך שיקולים אסטרטגיים רחבים. מה שאני מבקש להרהר בו זה האם ההסדרה הזו עולה בקנה אחד עם מושג הניצחון, שביקשו למכור לנו. נכון, חיזבאללה נפגע קשות. נסראללה חוסל. ועדיין – אזרחי לבנון שבים לבנות את בתיהם מאות מטרים מהגבול הצפוני, וביניהם יכולים להסתנן מחבלי חיזבאללה. ראשי הרשויות בצפון טוענים שהם אינם חשים ביטחון לנוכח המציאות הזו. האם זהו הציור שדמיינו כל אותם אלו שדיברו על 'ניצחון'? סביר להניח שלא. האם מישהו ידרוש כעת הבהרות מאותם אלה שהבטיחו זאת? אני מניח שגם התשובה לשאלה הזו שלילית.
arisa-chattasa
המציאות הזו דורשת לשבת בנחת ולהרהר במושג הניצחון. מהו ניצחון? מה באמת ציפינו להשיג במערכה בצפון?
בתקופה העתיקה לניצחון היה ביטוי ברור. כאשר ממלכות נלחמו אלו באלו, הריגת המלך (או מנוסתו משדה הקרב) ביטאה את העובדה שהצד שהרג אותו ניצח ניצחון מוחלט. ביטוי אחר לניצחון היה כיבוש שטח. מי שהצליח לאחוז בשטח ולסלק ממנו את השליט הקודם, ניצח.
בעידן המודרני דברים השתנו. שדה הקרב הפך לזירה מורכבת בהרבה. מבנים פוליטיים השתנו. הניצחון המוחלט האחרון שידעה האנושות היה אולי ניצחון בעלות הברית על גרמניה הנאצית. היטלר מת. ברלין נכבשה. אבל לא זה היה סוף הניצחון. הניצחון המוחלט התבטא בכך שהאידיאולוגיה הנאצית חוסלה. החברה הגרמנית (ברובה הגדול) השתנתה. הנאציזם נתפס אצלה ככתם שחור, שאין היא מעוניינת לשוב אליו עוד.
מאז, קשה לחשוב על מלחמה בעולם המערבי שהסתיימה ניצחון מוחלט. מדוע? בואו נחשוב על המקומות שבהם אנו משתמשים במושג הניצחון. זה בעיקר בתחרויות ספורט ובבחירות. המשותף לשני העולמות הללו הוא שהזירה ברורה. בספורט יש מגרש מוגדר, וכך גם הבחירות נעשות באזור מוגדר מראש. בשני המרחבים הללו כללי המשחק ברורים ומקובלים על שני הצדדים. מי שאינו מקבל כללים אלה לא יכול להיות שותף למשחק. ומעל הכל – בשני המרחבים הללו יש שופט שמכריז על המנצח, והכרזה זו מקובלת על שני הצדדים כאקט המסיים את המערכה.
המלחמות בימינו שונות. אם פעם הזירה הייתה ברורה, כיום המלחמה מתפרשת על זירות רבות. יש את שדה הקרב, אבל החזית נפגעת גם מטילים ארוכי טווח. האויב מנסה לפגוע בנו במקומות שונים בעולם (שגרירויות, אזרחים שנוסעים למדינות אחרות), ויש כמובן גם את מרחב הסייבר, שהוא זירה משמעותית לפגיעה. גם דעת הקהל העולמית, האו"ם ובתי הדין הבינלאומיים, הם זירת קרב. והדבר מקרין גם על המישור העסקי. חברות יכולות למשוך השקעות ולעשות אמברגו על אחד הצדדים. גם זו זירה.
ומה בדבר חוקי המשחק? הם כבר מזמן אינם מקובלים על כולם. המאבק בטרור העולמי וברפובליקה של איראן אינו מאוזן. בעוד מדינות המערב כפופות במידה כלשהי לחוקי המלחמה הבינלאומיים, ארגוני הטרור מבצעים פשעי מלחמה בלי למצמץ. המוות, עבור רבים מהם, איננו כלל מהווה איום או סימן לכישלון אלא הוא נתפס כמקודש. כיצד אפשר לנצח מי שאוחז באידיאולוגיה הרסנית שכזו?
ומעל הכל, מיהו השופט כיום? מי מכריז על הצד המנצח? כיום, אין מי שבסמכותו לקבוע זאת. מציאות זאת מובילה לכך שיכולה להיות מלחמה שבה שני הצדדים יכריזו על עצמם כמנצחים. יתרה מכך, יכולה להיות מלחמה שבה צד אחד ינצח ובכל זאת הוא ירגיש מובס, בעוד הצד המפסיד יראה עצמו כמנצח. קחו את מלחמת יום הכיפורים לדוגמה. צה"ל 'ניצח' לבסוף ניצחון הרואי. ובכל זאת, בתודעה הציבורית בישראל המלחמה הזו נחרתה כהפסד.
כל זה מביא אותנו למסקנה שקשה מאוד לדבר על ניצחון במלחמות שאנו מנהלים כיום, ודאי שלא על ניצחון מוחלט. מי שמכר לציבור שאם רק נחסל את סינוואר או נסראללה נשיג ניצחון, טעה והטעה. הניצחון הוא מושג מורכב וגדול מכך. אך מהו? על כך נמשיך לדון בטור הבא.
