הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)ההתרגשות הגדולה שאחזה בעם לקראת מעמד הר סיני, נתנה את אותותיה בעת שהגיעו לירכתי הר סיני: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (יט, א – ב). שואל הרמב"ן: 'והיה ראוי גם כן, שיאמר ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני, אבל כתב ויבאו מדבר סיני'? וכך מתאר הרמב"ן את חווית העצירה: 'מיד שבאו אל מדבר סיני חנו במדבר בראותם ההר מנגד, ולא המתינו עד שייכנסו בו אל מקום טוב לחנות שם, אבל חנו במדבר או בחורב שהוא מקום חורב שממה לפני ההר'. בראותם את המקום התרגשו כל כך שלא התפנו למצוא מקום חניה מסודר אלא נעמדו במקום שממה. זאת ועוד, הצפייה לקבלת התורה העצימה גם את אחדותם: 'ויחן שם ישראל' מסביר רש"י, כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות היו בתרעומת ובמחלוקת. רק במקום נוסף אחד בתורה בוחר רש"י להשתמש במטבע לשון זה. כאשר פרעה וצבאו רודפים אחר בני ישראל (שמות יד,י): 'וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ (לשון יחיד) …' ומסביר רש"י: 'בלב אחד כאיש אחד'.
המצרים רדפו אחרי בני ישראל כשהם מלוכדים ומאוחדים. אך מדוע שינה רש"י את לשונו וביחס למצרים הקדים 'בלב אחד' ורק אח"כ 'כאיש אחד'? מסביר בעל 'אבני נזר', שעם ישראל מעצם מהותו הוא אחד, כאיש אחד. המחלוקות הן אלו שיוצרות פירוד. בשעת מעמד הר סיני היו בלב אחד והופסקו המחלוקות. מנגד, המצרים אין להם חוט שדרה ורק המטרה המשותפת לחסל את ישראל איחדה אותם. הואיל והיו בלב אחד להשמיד את ישראל, נהפכו להיות כאיש אחד, מאוחדים סביב אותה מטרה. לאחר שיצאו ממצרים לקבל את התורה, היו צריכים להיות במציאות של לב אחד ללא מחלוקת – 'תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב' . התורה ניתנה לקהילה מגובשת ולא ליחיד. נקודה זו אנו מדגישים בפיוט דיינו. 'אילו קרבנו להר סיני ולא נתן לנו את התורה – דיינו'. וכי מה התועלת בעמידה ליד הר סיני ללא קבלת התורה? הפיוט מבקש להדגיש שהקרבה לסיני הביעה השתוקקות לדבר ה', כך שלא היה להם צורך בחנייה מסודרת, רק היו זקוקים לעמוד מול ההר ללא מחלוקת וללא תאוות חומרניות.
בדורנו אנו, על אף שישנה התעוררות גדולה ללימוד התורה, עדין אין בכוחה של התורה בלבד ללכד את כל שורות העם. החברה הישראלית מורכבת מהשקפות שונות ומדעות מגוונות. לכן, תנאי קיומי לחברה הוא להתלכד סביב המערכת הארגונית הלאומית, שהיא תנאי לחיים משותפים. בשנים האחרונות חלה נסיגה באימון שהעם רוחש למוסדותיו. בעבר נהנו מוסדות המדינה מתמיכה רחבה ולא היתה כל הרמת יד נגדם. הנאמנות נבעה מתפיסה, שאין תחליף למוסדות המדינה והם נכסים קיומיים לחברה הישראלית. אולם כיום, הרבה מהביקורות מלוות באיום על עצם קיומו של הממסד. "אם תהיה שירת נשים לא נתגייס לצבא", "אם בית המשפט העליון יפסוק בסוגיות מסוימות פסיקות שאינן נראות לנו לא ניתן אמון באותה מערכת", וכדומה. נכון שההלכה היא מעל הכל, אולם שמירה על סדר במדינת ישראל הוא גם ערך הלכתי הקרוב לפיקוח נפש, שכן אלמלא מוראה איש את רעהו בלעו. וכדברי התלמוד: "מה דגים שבים – כל הגדול מחבירו בולע את חבירו, אף בני אדם – אלמלא מוראה של מלכות, כל הגדול מחבירו בולע את חבירו' עבודה זרה" (ד ע"א). גם ירושת ארץ ישראל זקוקה למציאות של איש אחד בלב אחד.
(יתרו תשעז)
