הון ושלטון

סמיכות הפרשיות בין מתן תורה ועשרת הדיברות – ה"כללים הגדולים" שבפרשת יתרו, לבין שלל הפרטים וריבוי הנורמות שבפרשת משפטים, הביאה עמה ריבוי של דברי פרשנות.
מקצת הפרשנים, נתנו דעתם לאחת החוליות החשובות מקשרות בין שתי הפרשיות. לאחר תיאורו של משה רבנו, ש"נגש אל הערפל אשר שם הא-להים" (שמות כ, יח), מופיע פסוק שלכאורה תלוש מהקשרו: "אתם ראיתם כי מן השמים דיברתי עמכם", ומיד בסמוך: "לא תעשון אתי, אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם" (כ, כ). אלילי הכסף והזהב נדרשים גם לפניהם, כמתייחסים לקב"ה, גם לאחריהם, לבני ישראל. לאמור: הקב"ה אינו נוהג כמעשה בשר ודם, ולא ניתן ל"קנותו", כביכול, באמצעות מתת שוחד של כסף וזהב. אכן, לצד זאת, חל איסור על בני האדם ל"עשות להם אלילי כסף וזהב", לסגוד לעושר ולעבוד את החומרנות.
חכמים ראשונים קישרו פסוק זה גם לפרשה שלאחריה, פרשת משפטים, והחילוהו על מינוי אנשי ציבור בכלל, ושופטים בפרט. וכך אמרו בתלמוד (סנהדרין ז, ע"ב): "כתיב: 'לא תעשון אתי אלקי כסף ואלקי זהב'. אלקי כסף ואלקי זהב הוא דלא עבדי [=שאסור לעשותם], הא דעץ שרי [=וכי אלילי עץ – מותרים הם]? אמר רב אשי: אלוה הבא בשביל כסף ואלוה הבא בשביל זהב".
במלים אלה, רמזו חכמים לגנאי שבמינוי אדם לתפקיד ציבורי, כגון 'אלוהים' – מונח השווה בלשון המקרא לדיין (ראו, למשל, האיסור 'אלהים לא תקלל', או מצוות 'ונקרב בעל הבית אל האלהים')- רק בשל ממונו.
החיבור בין הון ושלטון, שככל הנראה היה נפוץ גם בקרב החברה היהודית למן ימי הביניים ועד ימינו, פסול מעיקרו. בספרות הפרשנים והפוסקים, ובספרי השו"ת-השאלות והתשובות, מצויים דברי גנאי רבים לעושים תורתם קרדום לחפור בה, ומנצלים את רבנותם-שררתם כדי ל"עשות לביתם".
שיקוף חריף לניצול הרבנות לעשיית ממון מצוי בדברי המהרש"א-ר' שמואל אידלש, מגדולי חכמי פולין במאה הט"ז. וכך הוא מפרש בחידושיו לאגדות התלמוד: "יש לפרשו בשתים רעות שעשו. כי הם מתמנין בשביל הזהב והכסף שנותנין למלך או לנשיא. גם מה שעושים כן הוא בשביל הכסף והזהב שרוצים לאסוף על ידי הרבנות והדיינות… לאכול ממנו ולהתעשר מרבנות. והנה חטא זה ואשמה זו נשתרבב עתה בקרוב בימינו. וכבר באו רבותינו כמה פעמים… בגזירה ובעונשים חמורים וחרמות וממון בדבר הזה, שלא יתמנה שום רב ומורה בכסף וזהב… ויצא הדבר לנו בדור הזה למכשול ולמזכרת עוון, דכמה תקלות וקלקולים אשר באו לנו בדור הזה על ידי זה".
גם בן תקופתו, רבי שלמה לוריא-המהרש"ל, מחרה מחזיק אחריו, בכותבו: "הנראה בעיני, מאחר שלא נמצא עכשיו תלמיד חכם ממש, […] ואפילו אם נמצא אחד מִנִי אלף, רבה פרוץ על העומד, שכולם רוצים להלוך בדרך זו, כי בעוונותינו הרבים, הנסמכים מרובים והיודעים מועטים, ונזנחי דעת נתרבו. שאין אחד מכיר מקומו, ומיד כשהוא נסמך מתחיל להשתרר ולקבץ בחורים בהון עתק, כדרך השרים ששוכרים עבדים לרוץ לפניהם… וכן זקנים בעוונותינו הרבים, שאפילו סוגיא דשמעתא [=צורת השמועה, הסוגיה התלמודית] אינם מבינים לתכליתה, ואינם יורדים לעומקה של הלכה כלל, רק זקנים בשנים ובלא קניית חכמה, גם כן הם המשתררים על הציבור ועל הלומדים, ומחרימים ומתירים ומסמיכים לתלמידים שלא למדו לפניהם, רק מקבלים תשלומים וגמולים, ולהנאתן דורשים כל הימים. אוי לנו לאותה בושה שאנשי אמונה יודעי דעת נאבדו. ואפילו אם נמצא לפעמים חריף גדול ולמדן, מכל מקום מעשיו מקולקלים, ואינו דורש לשמה ולקיים המצווה, רק להאריך הפלפול ולגדל השם, ובדרך זה הולכים עכשיו כל התלמידים… ואני הגבר ראיתי כמה פעמים אך שנתמלא העיר הומיה בעוון זה ולעג הרבה היה מן ההמון שאומרים: בעבור זה לומדים הרבה כדי תשלומים וגמולים, שיקבלו ליטרא דדהבא? [=ליטרת זהב]… ויש שאינם ראויים [אפילו] לליטרא של נחושת".
כיוצא בדבר פירש ר' שמואל הכהן, איש ירושלים, את שינוי הפעלים במשנת אבות (א, ו) המפורסמת: "עשה לך רב וקנה לך חבר", ומה טעם לא אמרו להיפך? אף הוא השיב: בימינו, רבים הם ה"קונים" להם רב, ובכוח כספם וזהבם מבקשים הם להטות לבבו ודעתו שיעשה רצונם. לכן מצווה אותנו המשנה: "עשה לך רב". עמול ב"עשיית" רבך, הלך אחריו, וקבל דבריו, בין אם מקל הוא עליך ובין אם מחמיר הוא.
ולצד שני: "קנה לך חבר". היה מוכן לסייע לחברך לא רק בשעת הצלחתו ושמחתו, אלא גם – ואולי דווקא – בשעת דוחקו, בשעה שהוא זקוק לעזרתך, וחברותו עולה לך בדמים מרובים. "וקנה לך חבר" – היה מוכן ל"קנות" את חברותו, אפילו היא עולה לך בהשקעה יתירה.
(משפטים תשסח)