אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])המפגש בין משה לפרעה, איננו רק מפגש בין שני מנהיגים, שני נציגי אומות, או שני בעלי אינטרסים שונים. זהו מפגש בין שני הקטבים האנושיים הכי רחוקים שיש- בין שיא הענווה לשיא הגאווה, הכוחנות והשחצנות.
בתחילת המשא ומתן ההיסטורי הזה, מציגים שני הצדדים את עמדת הפתיחה. משה ואהרון מניחים על שולחן הדיונים את הדרישה הבאה: "… ואחר באו משה ואהרון ויאמרו אל פרעה- כה אמר ה' אלוקי ישראל שלח את עמי ויחוגו לי במדבר".
תגובתו של פרעה נחרצת, חד-משמעית, ושחצנית:
"ויאמר פרעה מי ה' אשא אשמע בקולו לשלח את ישראל ? לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח". כמו אמר – "פה במצרים, אני האלוהים. בלעדי איש לא מרים את ידו או את רגלו. במצרים הזאת תפקיד האלוהים כבר תפוס על ידי. ממילא אין כאן מקום לאלוהיכם או לדרישותיכם".
לכאורה, אם היינו מפרסמים מכרז למנהיג האולטימטיבי שתפקידו יהיה לגאול את העם, להוציאו מעבדות לחירות, ולהוריד לו את התורה מן השמים- אני לא בטוח שוועדת המכרזים הייתה בוחרת דווקא באיש כבד פה וכבד לשון, שתכונתו המרכזית היא ענווה, שבכלל לא מעוניין בתפקיד, ושבעצם את מרבית חייו בילה הרחק מהעם במצרים- אצל חותנו במדיין.
לכאורה, אם בוחנים את סיכויי המתמודדים בעומדם אל אדן הזינוק עם תחילתו של המשא ומתן, על הנייר, נראים סיכוייו של פרעה טובים הרבה יותר. הפרשנים היו אומרים שפרעה 'אוכל את משה בלי מלח'. מלך כריזמטי מול מנהיג כבד פה, מלך חזק מול מנהיג בן שמונים, מלך מלא ביטחון עצמי מול מנהיג מלא בענווה. איזה מפגש קצוות.
יעברו כמה חודשים עד שיתבררו התוצאות הסופיות. כשיגיעו לסיום המרוץ, עם ישראל בהנהגת משה ימצא את עצמו שר וצוהל, ומצרים בהנהגת פרעה ימצאו את עצמם במצולות ים, על סוסיהם, רכבם ושחצנותם.
כל כך התרגלנו בעולם המודרני לסגנון המנהיגות הכריזמטי-שחצני-כוחני. של נאומי בחירות או ניצחון בסגנון של אני… ואני… כל כך התרגלנו לתמונות המועמדים על כל פוסטר, צומת, שלטי חוצות וקמפיינים.
כל כך נדיר למצוא מנהיג שאומר-' אני לא יודע', או אפילו 'טעיתי'. מנהיג מודרני לא ייתן לעובדות לבלבל אותו ולהסיט אותו מהשיטה. הוא ימציא הסברים, יטען טענות, יתעלם מוועדות חקירה או ביקורות או הפגנות. פשוט- כי רק הוא יודע, וכי ההמון הוא סתם אוסף צעקני של אספסוף חדל יכולת להבין את מלוא המציאות המורכבת. שהרי רק המנהיג יודע ש"דברים שרואים מכאן לא רואים משם".
מול המציאות הזו ניצבת לה דמותו של משה. זה שאולי לא היה עובר ועדת מכרזים של מומחים ופרשנים, אך עבר את ועדת המכרזים של ההיסטוריה. דמות שכולה ענווה, ומתוך הענווה- העוז והתעוזה לעמוד מול המלך הגדול בארמונו- ולומר לו- "א-לוהי העבריים שלחני אליך לאמור שלח את עמי ויעבדוני במדבר".
לכאורה נראה שעוז וענווה אלו תכונות שאינן יכולות לדור בכפיפה אחת אצל אותו אדם. או שאתה בעל ענווה או שאתה מלא עוז. השיעור הגדול באישיותו ובמנהיגותו של משה הוא שעוז וענווה יכולות להיות תכונות משלימות, במידה והן מכוונות ומסונכרנות לחי עולמים: "העוז והענווה לחי עולמים".
האגו של פרעה לא אפשר לו להקשיב, להתבונן, לוותר, להתייעץ, להבין שיש עוד כוחות וחוכמות בעולם חוץ ממנו. לטווח קצר, בכוח הדיקטטורה שלו הוא הצליח לנהל את מצרים ולהופכה לבית עבדים צייתנים. לטווח הארוך, שחצנותו הובילה אותו ואת עמו היישר למצולות תהום.
ענוותנותו של משה יצרה לו אופוזיציה קשה לטווח הקצר, וביקורת מצד השוטרים ואנשים נוספים. אולם לטווח הארוך, במבחן התוצאה משה הוא זה שניצב עם עמו מעבר לים סוף, במעמד של שירה גדולה.
(בשלח תשעז)
