ויהושע בן נון נער

יחסי משה ויהושע- יחסי אדון ומשמשו, רב ותלמידו, מתוארים במילים ספורות בפרשתנו. בשעה שמשה מתנתק מן המחנה ונוטה את אוהלו מחוצה לו, האדם היחיד המורשה להיכנס לתוך אוהלו הוא הנער המשרת יהושע.
מה בדיוק עשה יהושע ובמה שירת את משה לא נאמר. רק נכתב ש"לא ימיש מתוך האוהל". אולם, המילים שבחרה התורה להשתמש בהן חושפות שאין מדובר בסתם שמש או משרת. הפועל "ימיש" טעון במשמעות מיוחדת. אנו למדים זאת מן הפסוק "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך". כך גם המיקום "אוהל" שנחשב כמקום לימוד תורה, מאז ימי יעקב אבינו שהוא "איש תם יושב אוהלים" ועד לדרשה המוסבת על הפסוק מויקרא "…אדם כי ימות באהל" ואמרו חז"ל: "היינו אהלה של תורה".
מתוך כך נראה בפשטות שהסיפור של יהושע אינו סיפור של משרת המלביש ומנעיל או מאכיל, אלא של תלמיד מובהק הכרוך אחר רבו, מתמזג בחייו וסופג את תורתו. וכך נאמר במסכת מנחות:
" ומשרתו יהושע בן נון נער… אמר לו הקב"ה: יהושע, כל כך חביבין עליך דברי תורה? לא ימוש ספר התורה הזה מפיך".
על אהבת התורה ועל המסירות לה, זוכה יהושע בהבטחה להיות כלי לתורה. כשבתחילת ספר יהושע מעביר משה את השרביט ליהושע, נראה שה' מצווה את יהושע שלא לזנוח את ספר התורה ולהגות בו יומם ולילה. לפי דברי חז"ל אלו אין מדובר בציווי, אלא בהבטחה וזכות. יהושע זוכה להיות לא רק מנהיג ולהכניס לארץ את עם ישראל, אלא גם להיות מורה רוחני וממשיך דרכו של משה בהוראת התורה.
אולם, אין מדובר רק במסירות למשה. ייתכן שמתוארת כאן מידה מסוימת של היסחפות. על מידת הדבקות והקנאות שסיגל יהושע ביחס למשה ניתן ללמוד מפרשיה אחרת. בשעה שאלדד ומידד התנבאו במחנה מסופר על נער אחד נסער מן האירוע שרואה במעשה פגיעה בכבוד משה רבינו: "וירץ הנער ויגד למשה". 'הנער' הוא כינויו של יהושע בפרשתנו. באמצעות השוואת הכינויים מזהה המדרש את אותו נער שרץ מבועת לדווח למשה על הכרסום במעמדו. הנער הוא יהושע. הלקח משמעותי, הזיהוי מגלה מה שקורה לתלמידים לא מעטים, שהופכים להיות מעריצים של רבותיהם, שומרי הסף שלהם, וקנאים לכל תחרות איתם.
לדבקות הזו שבין רב ותלמיד נלווית תופעה נוספת שיש לתת עליה את הדעת. הנהייה אחר הרב גורמת לתלמיד לוותר על עצמיותו. התיאור של התהליך הזה אצל יהושע נמצא במסכת בבא בתרא: "פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה". משה מקבל את אורו וזוהרו מכוחו של משה. האחיזה בשולי הגלימה של משה, היא מקפצה למקום גבוה, היא פותחת בפני יהושע אופקים של לימוד תורה ברמה הגבוהה ביותר שקיימת. אבל יש בעוצמה של משה גם כח משתק: קשה להאיר מתחת לפנס. אמנם, לא התלמיד יהושע אינו חש בכך, הוא נהנה מחום השמש וליטופה הנעים, ומן הוודאות והביטחון שמעניקים לו שפע האור התמידי, הקדושה והאמת. כל אלו לא מניחים ליהושע למוש מן האהל.
על המחירים של ההזדהות המוחלטת עם משה אנו לומדים מן האגדה המתארת את סוף ימיו של משה רבינו:
" אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן, אמר לו ליהושע: שאל ממני כל ספיקות שיש לך! אמר לו: רבי, כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר?".
שאלת משה ליהושע אכן מוזרה מעט. מה לא שאל יהושע את משה שהוא נצרך לו דווקא עכשיו לפני מותו? חיים שלמים חיו זה בצד זה ועכשיו משה מציע ליהושע לשאול מהר כמה שאלות אחרונות? ושמא כוונת המדרש לומר שיהושע בדבקותו מעולם לא עמד לפני משה כתלמיד לפני רב וכישות נפרדת שיש לה שאלות לשאול. הוא ינק את התורה מתוך האהל עצמו. משה מנסה להציב את יהושע מחוץ לעמדה הזו של השהות המשותפת, במקום של חזרה אל נבכי עצמו ולעמת את עצמו מול משה. יהושע אינו מבין את הפער הזה. הוא לא חש בו. ולכן הוא משיב למשה תשובה מתבקשת: אין לי מה לשאול, הכל מובן. מי ששהה במחיצתו של משה רבינו יומם וליל מה יש לו עוד לשאול?
אולם, האמת מתבררת תיכף ומייד:
"מיד תשש כחו של יהושע, ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות, ונולדו לו שבע מאות ספיקות,
ועמדו כל ישראל להרגו".
ספקות נולדים והלכות נשכחות. גם אם ידו של יהושע לא זזה מתוך ידו של משה, יהושע מגלה שהוא טפל למשה. שהוא חלש, שהוא חי שאינו נושא את עצמו, שהוא בטל לגמרי אל מול משה, שהוא דולה ומשקה, מקבל ומוסר. וכעת הוא מתמודד עם מציאות חדשה, והוא אמור לתת לה מענה. בנקודה זו, יהושע מביט במראה ומגלה שהוא רק נער. הגיעה העת למוש מן האוהל.
(כי תשא תשעח)