ברזל עם כיפה

"…וזאת התרומה אשר תיקחו מאיתם זהב וכסף ונחושת" (שמות כ"ה א'-ח'). המתכת החסרה ברשימת המתכות הינה ברזל. מדוע הברזל אינו מוזכר במשכן? בסוף פרשת יתרו מצווה התורה על הקמת מזבח מאדמה או מאבנים בלתי מסותתות, "ואם מזבח אבנים תבנה לי לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחללה" (שמות, כ' כ"א).
הברזל הוא חומר חיוני לרוב היצורים החיים. בגוף האדם יש בין ארבעה לחמישה גרם ברזל. חוסר ברזל בגוף עלול לגרום לאנמיה.
התורה אוסרת לסתת את אבני המזבח עם ברזל, היות והברזל מקצר את חייו של האדם ותפקיד המזבח לכפר ובכך להאריך את חייו של האדם. הפתרון הוא לקחת חלוקי אבן מקרקעית נחל או ים, ולסוד אותם בסיד כך שהמזבח יהיה ישר וחלק. במסכת מידות נאמר: "אחד אבני הכבש ואחד אבני המזבח מבקעת בית כרם וחופרין למטה מהבתולה ומביאים משם אבנים שלמות שלא הונף עליהן ברזל שהברזל פוסל בנגיעה ובפגימה לכל דבר נפגמה אחת מהן היא פסולה וכולן כשרות ומלבנים אותן פעמים בשנה. אחת בפסח ואחת בחג וההיכל פעם אחת בפסח. רבי אומר כל ערב שבת מלבנים אותו במפה מפני הדמים. לא היו סדין אותן בכפיס של ברזל שמא יגע ויפסול שהברזל נברא לקצר ימיו של אדם והמזבח נברא להאריך ימיו של אדם אינו בדין שיונף המקצר על המאריך" (פרק ג' משנה ד'). במכילתא מובא, "כשבונין את ההיכל והעזרה בונים באבנים גדולות שנאמר אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית ואין מפצלין את אבני הבניין בהר הבית אלא מפצצין אותן ומסתתין אותן מבחוץ שנאמר ומקבות הגת וכל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו" [יתרו פרש' י"א].
הברזל הוא יסוד כימי מתכתי, ברזל הוא היסוד העיקרי בהרכב כדור הארץ מבחינת מסה, והרביעי בהרכב קרום כדור הארץ.
'כיפת ברזל' יירטה השבוע כ-90% מהרקטות ששוגרו. מסתבר, שהברזל אינו רק מקצר חיים אלא יכול אף להאריך חיים. אלא, שלפעמים בשעת היירוט רסיסים עפים ומזיקים. מתעוררת השאלה – האם עקב סכנה זו, מותר השימוש בטילי 'כיפת ברזל'?
אבן יסוד בדברי פוסקי זמנינו היא שיטת החזון איש בעניין חץ שעומד לפגוע ברבים – האם מותר להטותו באופן שינצלו הרבים? יש אומרים, שהחזון איש כתב את דבריו לאחר מעשה שהיה, באדם שנסע ברכב ולפתע איבד את הבלמים והרכב היה אמור להתדרדר ולסכן חייהם של אנשים. הנהג הסיט את ההגה, עלה על המדרכה וכתוצאה מכך הרג אדם אחד. הנהג שאל את החזון איש האם עליו לקבל על עצמו תשובה כדין רוצח, או שפעולתו הייתה מחויבת עפ"י הלכה כדי להציל את הרבים. מדברי החזון איש משתמע, שבאופן מסוים יש להתחשב בעדיפות הרבים על פני היחיד. האופן המסוים הוא בעשיית פעולה שמטבעה היא פעולת הצלה – המותרת כדי שיינצלו על ידה רבים, אף שכתוצאה מכך ייהרגו מועטים. ההסבר הוא, שאופן זה נבדל מההלכה "תנו לנו אחד מכם ונהרגהו", שבה המסירה היא פעולה אכזרית של הריגת נפש, והמסירה עצמה אין בה הצלת אחרים ב"טבע" הפעולה, אלא רק ב"מקרה" היא פעולה מצילה, ולכן אסור למסור יחיד להצלת רבים. לעומת זאת, בפעולה שהיא בעיקרה פעולת הצלה, אלא שתגרום להריגתו של האחר, כגון הטיית חץ, סבור ה"חזון איש" שייתכן שיש להשתדל למעט אבדת ישראל, כלומר להעדיף את הצלת הרבים על פני חיי היחיד. ברם, ה'חזון איש' עצמו לא קבע מסמרות בדבריו, ואף העלה אפשרות שאין להטות את החץ, מפני שזו הריגה בידיים.
הרב אליעזר וולדינברג דן בדברי ה'חזון איש', ומסקנתו שבמקרים מהסוג שדן בהם [חץ או רימון יד המתעופף לכיוון הרבים, בתאונות דרכים] שב ואל תעשה עדיף (שו"ת ציץ אליעזר חט"ו סי' ע'). בספר 'משנת פיקוח נפש' דן האם לאור דברי ה'חזון איש' יהיה מותר לנתק חולה ממכונת הנשמה כשאין די מכשירים, וכגון שחולה ספציפי צריך את המכשיר לזמן ממושך וכיוון שאין די מכשירים ניתן היה להציל במכשיר זה מספר רב של אנשים. ופסק, שכיוון שניתוקו של החולה יגרום למותו, אין להציל רבים על ידי הריגת יחיד (סימן מ"ט).
(תרומה תשפ)