הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)פרשת תרומה עוסקת באחת משלוש התרומות שהרימו ישראל בעת הקמת המשכן: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת וגו'" (שמות כה ב-ח)
"אמרו רבותינו: שלוש תרומות אמורות כאן: אחת – תרומת בקע לגלגלת שנעשו מהם האדנים, כמו שמפורש ב'אלה פקודי'. ואחת – תרומת המזבח בקע לגלגלת לקופות לקנות מהן קרבנות צבור. ואחת – תרומת המשכן נדבת כל אחד ואחד" (רש"י כאן). שתיים מבין השלוש הן תרומת 'מחצית השקל', כמס שווה לכולם שהוטל כחובה על הציבור. התרומה האחרונה המדוברת אצלנו בפרשה לא היתה שווה לכולם ובאה מבחירה ונדיבות 'איש אשר ידבנו ליבו'. תרומה שנובעת מ'בחירת הלב' ולא מאילוץ או מחוייבות: "לשון נדבה והוא לשון רצון טוב" (רש"י כאן). הדגש על נתינת הלב בא משום שהוא בא לציין בחירה בנתינה טהורה בלב שלם, ללא אינטרס כלשהו. נתינה שאין עמה ציפיה לתגמול חוזר: "ואמר 'מאת כל איש אשר ידבנו לבו' לפי שיש אברים מקבלים ואינם נותנים, ויש נותנים ואינם מקבלים, ויש מקבלים ונותנים, ויש שאין נותנים ולא מקבלים, והלב נותן ואינו מקבל כמו שכתבו חכמי הרפואה, לזה יחס הנדיב ללב שהנדיב הוא הנותן ואינו מקבל. ואמר 'לבו' בכנוי, לפי שיש מתנדבים לא מלבם אלא מלב אחרים, שרואים לאחרים שמתנדבים ולכן הם מתנדבים מפני הבושה, ולזה אמר: 'ידבנו לבו' ואמר: 'נדיב לבו'" (תולדות יצחק כאן).
הבחירה לתת מכל הלב באה לידי ביטוי באופן האינטנסיבי שבו העם התגייס לתת מכל הלב: "וישראל לא המתינו שיגבו הסנהדרין, אבל תיכף יצאו מלפני משה והביאו עד בלי די. ולפיכך לא נשאר על הנשיאים שחשבו לגבות זולתי האבנים והשמן שלא הביאו ישראל עדיין. 'מאת כל איש' – צוה שלא יגבו בזרוע כענין שממשכנים על הצדקה, אבל יגבו מן המתנדבים בלבד" (ספורנו שמות כה ב).
במהלך הפרשיות הקודמות הרחבנו את הדיבור על הבחירה כביטוי למעלה הרוחנית המיוחדת של האדם שנברא ב'צלם אלוקים'. שיש לו אפשרות לבחור בצורה אוטונומית, ומשיקוליו שלו. ועל ההבדל בינו לבין בעלי החיים שאין להם בחירה, שמונעים בהתנהלותם ע"י אינסטינקטים המאלצים אותם לפעול בדרך מסויימת.
הבחירה מקיפה את כל זירות החיים של האדם. החל מהזירה הקיומית של החיים, בזירה הערכית מוסרית ובזירה של הרוחניות והקדושה. בזירה הקיומית – האדם בוחר בין האפשרויות שבפניו שנועדו להבטיח את קיומו והישרדותו, ואת הצלחתו בעולם. בזירה זו הוא בוחן את האפשרויות שלפניו על פי המידה שהן משרתות את הצרכים והאינטרסים הקיומיים שלו ומביאה לו תועלת. את הרצון לנוחיות וההנאה בחייו. בזירה הערכית מוסרית – האדם בוחר בין האפשרויות שבפניו על פי אמות מידה ערכיות ומוסריות, מה יביא לידי ביטוי בצורה נכונה יותר את ערכיו ואת מוסריותו, ולא מה ישרת את האינטרס שלו. לעיתים מדובר על ערכים שהם מנוגדים ובאים על חשבון האינטרס שלו. כך גם בזירה של הרוחניות והקדושה. האדם בוחר בין האפשרויות שבפניו על פי אמות מידה של רוחניות וקדושה. מה יהיה מתאים יותר לרצון הקב"ה וקיום רצונו, ומה יחבר אותו יותר לקב"ה ולעבודתו. גם כאן לעיתים מדובר על דברים שהם מנוגדים ובאים על חשבון האינטרס שלו.
מבין שלושת הזירות של הבחירה, הזירה הקיומית דומה יותר במאפייניה לאינסטינקטים של בעלי החיים. משום שהבחירה בדבר נצרך והישרדותי הוא צורך כמעט אינסטינקטיבי. דווקא ב'תרומה' שהאדם מוותר משלו מתוך שיקולים ערכיים ומוסריים או מתוך שיקולים של רוחניות וקדושה ניכרת הבחירה האנושית במיטבה. על כן הבחירה לתרום למשכן מבטאת את גדולת הבחירה האנושית. כך אנו נוהגים לבאר את מאמר חכמינו: "בשלושה דברים אדם ניכר בכוסו, בכיסו ובכעסו" (עירובין סה ב). שהיכולת של האדם לתת מכיסו לאחרים בניגוד לאינטרס שלו משקפת את היותו אדם בוחר. התרומה מרוממת את האדם ומשקפת את מידותיו התרומיות.
(תרומה תשעח)
