הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)פורים הוא חג מבלבל ומסקרן כאחד. מצוות היום שתייה עד דלא ידע, משתה ושמחה, ומחיית המן בקריאת המגילה משדרים לכאורה שחרור, פריצת גבולות ושמחה ללא עכבות.
מנגד, מסורת חז"ל מגדירה את פורים כיום נשגב, עד כדי כך שיום הכיפורים הקדוש והנורא אינו אלא "כְּפורים", כלומר: כמו פורים. מהם הצדדים השווים והשונים בינו לבין יום הכיפורים? מה מלמד אותנו הקשר העמוק שבין פורים ליום הכיפורים על עבודת ה' שלנו, על שמחה, על תשובה, על אמונה ועל מה שאנו באמת? כהרגלנו בקודש, נצא למסע קצר בין מקורות, רעיונות ומשמעויות ונשוב בסופו אל שאלתנו, בעיון מעמיק אך גם באווירה פורימית כראוי ליום.
בטור האחרון עסקנו בהבחנה שבין זיהוי לזהות. זיהוי הוא לרוב חיצוני, כמו צבע עור, סגנון לבוש או סממנים חברתיים. זהות, לעומת זאת, היא עולמו הפנימי של האדם: אמונותיו, ערכיו, תפיסת עולמו ובחירותיו. המסקנה שאליה הגענו הייתה ברורה: צבע עור איננו זהות, הוא לכל היותר אמצעי זיהוי.
ישנם שני מסלולים – מסלול הזיהוי: להתנהג כפי שהחברה מצפה ממך, להתאים את עצמך לתבנית; המסלול השני הוא מסלול הזהות: לחיות כפי שאתה באמת מאמין. בהקשר הזה מספרים על אדם שחיפש עבודה בגן חיות. מאחר שלא היה לו מקצוע, ביקשו ממנו להתחפש לאריה ולהחליף אריה אמיתי שמת לאחרונה. הוא לבש תחפושת, שאג בקול מרשים, והקהל היה מרוצה. יום אחד, תוך כדי הופעה נלהבת במיוחד, הוא הפיל את החומה שהפרידה בינו לבין הכלוב הסמוך, שם עמד האריה האמיתי. האיש רעד, הזיע, נדחק לפינה. האריה התקרב אליו לאט. ואז, להפתעתו, האריה "האמיתי" פתח את הרוכסן בתחפושתו ולחש: "מה אתה מפחד? גם אני עובד פה…". כמה פעמים אנחנו לובשים לבוש חיצוני במובן העמוק של המילה? כמה מאיתנו חיים חיי זיהוי ולא חיי זהות?
ובאווירה פורימית, מספרים גם על אדם עני ומכוער שהתלונן לפני הקב"ה: "ריבונו של עולם, למה עשית אותי גם עני וגם מכוער?" יום אחד זכה בלוטו והפך לעשיר מופלג. בכספו עבר ניתוחים פלסטיים והפך ליפה תואר. כעבור זמן קצר חצה כביש ונדרס. כאשר הגיע לשמיים, פנה אל הקב"ה: "ריבונו של עולם, למה לקחת אותי עכשיו, אחרי שנתת לי עושר ויופי?" הקב"ה השיב לו בתמיהה: "זה אתה? מה אני אגיד לך, לא זיהיתי אותך…"
בואו נרחיק לכת ונאמר: א-לוהים הוא נקודת הזהות העמוקה ביותר שלנו. בתוך כל אחד מאיתנו מתקיים דיאלוג פנימי מתמיד בין הזיהוי לבין הזהות. אין זה רק קושי הולך וגובר לזהות זה את זה עד שאנו נעשים זרים בתוך הבית עצמו, אלא קושי עמוק יותר: לעיתים, מכורח הנסיבות, אילוצי החיים והמורכבות האנושית, אנו נוטשים את נקודת הפנים שלנו. נוצר פער כואב בין מי שהיינו רוצים להיות לבין מצבנו הנוכחי. הפער הזה, בין הזיהוי לזהות, מלווה אותנו כל הזמן.
פעמים רבות אנו מגיבים למציאות במקום ליצור אותה. אך כדי ליצור מציאות, כדי לחיות את הזהות ולא את הזיהוי, עלינו לשוב אל נקודת ההתחלה – לשוב הביתה. לפגוש מחדש את המקום שממנו יצאנו. וזה איננו פשוט. נדמה לי שיש רגעים בחיים שבהם שני המסלולים הללו מתאחדים. למשל, בשעת מחלה. כאשר אדם חולה, משהו בו חוזר אל הזהות הראשונית שלו. קליפות חיצוניות נושרות, והעיקר מתגלה.
ישנם שני מועדים בשנה שבהם ניתנת לנו הזדמנות לשוב אל נקודת ההתחלה, אל המקום שממנו הכל התחיל, אך בשתי דרכים שונות: האחת היא דרכו של פורים, והשנייה היא דרכו של יום הכיפורים.
הדרכים שונות בתכלית, אך שתיהן מובילות אל אותה נקודה. שתיהן מבקשות להפגיש בין הזיהוי לבין הזהות. בשתיהן אנו מסירים מסכות: ביום הכיפורים דרך צום, כובד ראש והתכנסות פנימה; ובפורים דווקא דרך שמחה, שחרור והיפוך. בשני הימים הללו ניתנת לנו האפשרות לעצור עוד לפני משבר, עוד לפני מחלה, עוד לפני קטטה או טרגדיה, ולהיזכר מי אנחנו באמת. יש הבוחרים בדרך של פורים, ויש הבוחרים בדרך של יום הכיפורים. אלו ואלו דברי א-לוהים חיים.
פורים (וגם כיפורים) מזמין אותנו להתחפש, אבל דווקא מתוך כך הוא מאתגר אותנו לשאול: האם התחפושת חושפת את האמת הפנימית שלנו, או מסתירה אותה?
