"שלח נא ביד תשלח" – מסיבות רבות ומכיוונים שונים ביקש משה רבינו להתחמק מהשליחות להוציא את עם ישראל ממצרים. שליחות זו הייתה חשובה מאוד בעיניו, ואף הוא שאף כי ברית אבות בין הקב"ה ובין עם ישראל תמומש. לא זו בלבד, אלא שהוא עצמו הרג את המצרי וטמן אותו בחול, ובכך גאל במידה מסוימת יהודי משעבוד מצרים; לא זו בלבד, אלא שהוא אמר לרשע למה תכה רעך, ובכך נתן תורה במידה מסוימת, וחייב את ה"רשע" להתנהג על פי דרכה של תורה. אף על פי כן, מהשליחות הוא ביקש להתחמק.
ומדוע ? סיבות רבות נמצאות בדברי הפרשנים ובפשוטו של מקרא. ראשית, לא ראה את עצמו כראוי לשליחות, שכן הוא היה כבד פה וכבד לשון. את השליחות היה צריך להטיל על מישהו אחר, שיודע לדבר דברי מלכים מול פרעה; משה רבינו ערער על זכותו של עם ישראל להיגאל " וכי אוציא את בני ישראל – ואף אם חשוב אני מה זכו ישראל שתעשה להם נס ואוציאם ממצרים" (רש"י); כיוון נוסף להתחמקות הוא התחושה שהשליחות המוטלת עליו בלתי אפשרית שכן, היא תיתקל בערעור העם על מנהיגותו ועל היותו שליח ד': "ויען משה ויאמר: והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך ד'"; עוד אפשר לומר מרחף גזר דין מוות על ראשו של משה רבינו, שכן במהלך ישועת היהודי מיד המצרי הוא הרג אותו וטמן אותו בחול; וכמובן – התחושה הסובייקטיבית העמוקה של הענווה הגדולה: "והנכון בעיני, שלח נא ביד כל אשר תשלח, כי אין אדם בעולם שלא יהיה הגון יותר ממני לשליחות – והסבה למשה בכל הסרבנות הזאת ענותו הגדולה מכל האדם אשר על פני האדמה, שלא היה מוצא את לבו להתגדל ולדבר אל המלך ושיתפאר לאמר ה' שלחני, ולא על ישראל להוציאם ממצרים ולהיות עליהם מלך".
אלא שכל אלה לא עמדו לו למשה מפני חרון אפו של הקב"ה: "ויחר אף ד' במשה". וכל כך למה – בשל העובדה שיש אין ספור סיבות להתחמק מכל שליחות שאדם נפגש בה, אולם מול סיבות אלו עומד יסוד אחד פשוט: ישנו צורך גדול בעולם למימושה של השליחות המיוחדת המוטלת על האדם, ומערכת הנימוקים נגד קבלת השליחות קורסת מול הצורך הזה. משעה שביקש ריבונו של עולם לגאול את ישראל ביד משה לא היה רשאי עוד משה רבינו להתחמק ולהסתתר, וכאשר התמיד וחרג יתר על מידת הנימוס והענווה מפני השליחות – לא הסכים עוד ריבונו של עולם למעשה זה.
מה אנו יכולים ללמוד מכך ? אי אפשר כמובן להעתיק את הדברים לעולמנו המצומצם והקטן כפי שהם: אנו איננו מתקרבים אפילו למדרגת משה רבינו, והשליחות שאנו פוגשים בחיים אינה שליחות שהוטלה עלינו ישירות על ידי ריבונו של עולם. אולם מדרכם של אבותינו אנו מחויבים ללמוד על הבעייתיות שבהתחמקות מליטול אחריות ולמלא שליחות. גם לנו, להבדיל, יש אין ספור סיבות למה להיות חלק מהרוב הדומם והפאסיבי. גם אנו סבורים שאנו לא ראויים, שהנמענים לא ראויים, שאנו לא מתאימים, שזה מסוכן, שהדברים לא יתקבלו – ועוד אין ספור הסברים המביאים אותנו תכופות לומר "שלח נא ביד תשלח". ברם, המציאות מלמדת כי האסונות הגדולים של העולם נובעים דווקא בשל שתיקתו של הרוב הדומם, והכיסופים כי "מישהו אחר" ימלא את המשימה. ממשה רבינו אנו למדים שפעמים רבות אין מישהו אחר, והמציאות קוראת למתחמקים למיניהם לאזור אומץ, להתייצב בפני המציאות, ולומר "הנני" למשימות הגדולות הנמצאות כיום בלל העולם. משה רבינו אביהם של שליחים היה, ואנו נתבעים ללכת בעקבותיו.
(שמות תשע)
שליחות ולא רוב דומם
השארת תגובה