הרב שי פירוןסיפור קשה מספרים חז"ל על רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל, שהיו הראשונים להיהרג בידי המלכות הרומית. רבן שמעון אומר לרבי ישמעאל שליבו יוצא לדעת על מה הוא נהרג, ורבי ישמעאל עונה: "מימיך לא בא אדם אצלך לדין או לשאלה והשהתו עד שהיית גומר כוסך או נועל סנדלך או עוטף טליתך? ואמרה תורה: 'אם ענה תענה אותו' – אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט". רבי ישמעאל אומר שייתכן שקרה מקרה בו השתהה רבן גמליאל במתן מענה ליתום או לאלמנה, ובכך עבר על האיסור לענות אותם שמופיע בפרשתנו, ומסתיים במילים: "וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים" (שמות כ"ב, כג). רבן גמליאל משיב לרבי ישמעאל: "נחמתני" (מכילתא דר"י, משפטים יח).
גדולי ישראל אלה, היוצאים להיהרג על ידי המלכות, תופסים את חובת היחס הנאות ליתום ולאלמנה כדרישה תובענית, המחייבת הקפדה מקסימאלית על זהירות ברגשותיהם.
לכאורה הם דרשו מעצמם דרישות לא הגיוניות. מדוע המתנה קצרה נחשבת לעינוי? וכי מה כל כך נורא אם מישהו ימתין כמה שניות לרב שנמצא באמצע עיסוקיו? אולם נראה שכשמדובר באדם שרגיל להיות במצבי נחיתות, השהייתו בחוץ אפילו לרגע קט נוטעת בו תחושות קשות של השפלה. רגעי המתנה ספורים שהאלמנה ממתינה, די בהם כדי להביאה למחשבה: "הרב מדיר אותי בשל היותי אישה ובודדה".
נראה שכך הבין גם הרבי מקוצק את הפסוק שבמוקד עיוננו: "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן. אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ" (שם). הוא מסביר את כפל הלשון שבפסוק בכך שיש כפל פגיעה באלמנה וביתום, שכן בנוסף לפגיעה הפיזית או הממונית הם נפגעים גם מבחינה נפשית ופסיכולוגית, בהניחם שפגעו בהם רק בגלל מצבם ומעמדם. עבורם כל עינוי הוא כפול, ולכן צעקתם כפולה, והיא זוכה למענה כפול מ-ה', אשר שומע שוועת דלים באוזן רגישה במיוחד.
זה כנראה ההסבר לכך שבעוד שאר הדינים בפרשה מובאים בניסוח קורקטי, וכמעט טכני, בפסוק זה, כמו גם בפסוקים שמתייחסים לעני (כב, כו) ולגר (כג, ט), התורה מוסיפה מילים החודרות אל הלב, אם בדרך של איום והזהרה ואם בדרך של הסברה המעוררת רחמים וחמלה.
האם דיני התורה הללו נאמרו רק לגבי גרים ועניים, אלמנות ויתומים או שהם רלבנטיים לכל אדם שנמצא במצוקה? בשאלה זו נחלקו חכמים במכילתא (שם), ורש"י הכריע: "הוא הדין לכל אדם, אלא שדיבר הכתוב בהווה, לפי שהם תשושי כוח ודבר מצוי לענותם". הכרעה זו עולה גם מדברי רבי ישמעאל הנ"ל שלא אמר: "מימיך לא בא יתום או אלמנה אצלך", אלא "לא בא אדם אצלך". מצוות "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן", חלה לדעתו, על כל אדם שנמצא במצב של קושי ומצוקה.
הרגישות לסבלם של החלשים היתה נר לרגליהם של רבים מגדולי ישראל. דוגמה מיוחדת הציב הרב חיים סולוביצ'יק ששמו הלך לפניו בגדלות בתורה ובלמדנות עמוקה, אך כששאלוהו מה תפקידו של רב בישראל, ענה: "לדאוג לאלמנות וליתומים". יש המסבירים בכך את הפסוק מפסוקי דזמרה: "עֹשֶׂה מִשְׁפָּט לָעֲשׁוּקִים נֹתֵן לֶחֶם לָרְעֵבִים ה' מַתִּיר אֲסוּרִים. ה' פֹּקֵחַ עִוְרִים ה' זֹקֵף כְּפוּפִים ה' אֹהֵב צַדִּיקִים. ה' שֹׁמֵר אֶת גֵּרִים יָתוֹם וְאַלְמָנָה יְעוֹדֵד" (תהלים קמו, ז-ט). וכי מה עניינם של צדיקים אצל כל הסובלים וקשי היום הללו? מלמדנו משורר תהלים, שבמקום בו מצויים החלשים והמקופחים שם צריך הצדיק להיות.
עיקרון זה צריך להנחות אותנו בזמננו גם ביחס לאנשים עם מוגבלויות, לעולים חדשים, לבעלי גון עור שונה וכדומה. עלינו לשמוע את צעקתם, גם אם היא נאמרת בלחישה, ולהקשיב לה בתשומת לב ובאוזן רגישה.
(משפטים תשפ)
