הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)אחת השאלות הקלאסיות שדנו בהן מפרשי המקרא בבואם לפרש את פרשת וארא היא הפירוט המתמיה של משפחות ראובן ושמעון לפני משפחת לוי בכלל וייחוס משה ואהרן בפרט. הטעמים שניתנו לפירוט זה רבים, ומרביתם מתמצית בשתי תשובות כלליות. האחת – כיוון שרצה לפרט את משפחת לוי, פתח בראובן ושמעון והגיע עד לוי, ושם פסק. הטעם השני המקובל הוא ששבטי ראובן ושמעון (וכמובן גם לוי) זכו לקיתונות של בקורת בעת הפרידה מעל יעקב אביהם, וממילא הכתוב חזר ו"פיצה" אותם על אותה חוייה קשה.
אולם, מצאנו כיוונים רעיוניים נוספים בקרב פרשנינו, שמאפשרים להגיע לתובנות יסוד על אודות אבות האומה ומהותה הרוחנית. מאוחר בזמן אך חשוב מבחינת תוכנו, הוא רש"ר הירש. הרב הירש מסביר שהתורה הקדימה כאן את בקורת הנצרות והגיבה למוסכמה הנלוזה בעולם העתיק לפיה מנהיגי האומה, ברוח ובחומר, אינם בני אדם, בני תמותה, כי אם במדרגות מלאכיות וא-להיות. כך לשונו (שמות ו, יד):
"גם בתקופה העתיקה קרה שאנשים, שהצטיינו כמיטיבי עמם, ניטלה מהם אחרי מותם דמותם האנושית, ובגלל עלילות פאר 'אלוהיות' זכו למוצא 'אלוהי'. הלא ידוע לנו על יהודי אחד מדור מאוחר יותר, שתעודת ייחוסו לא נמצאה בידו, והואיל ולא נמצאה, ויען כי הביא להם לבני האדם מעט ניצוצות – אור, שאך שאלם ממשה האיש, הפך בעיני הגויים לברוא – אלוהים, ופשע היה להטיל ספק באלוהותו. משה שלנו היה אדם, נשאר אדם, ולעולם לא יהיה כי אם אדם. ובשעה שכבר קרנו פניו ממראה הא-להים, כבר הוריד התורה משמים וכבר הוליך בניסים את העם במדבר והנחילם נצחונות י-ה – ציווהו כאן ה' להציג את תעודת ייחוסו ולהצהיר בזאת על העובדה, כי: ביום דבר ה' אל – משה בארץ מצרים, הכל הכירו את הוריו והורי הוריו, דודיו ודודותיו, דודניו ודודניותיו. את כל ייחוסו ואת כל קרוביו הכירו. זה שמונים שנה ידעוהו כבשר ודם, כפוף לטבע האדם על ליקוייו וחולשותיו, על דאגותיו וצרכיו, איש ככל יתר האנשים, ביניהם נולד וחונך. 'הוא אהרן ומשה', 'הם המדברים אל פרעה', 'הוא משה ואהרן' – בשר ודם ככל אדם, ובהם בחר ה' להיות לו לכלים בעשיית מלאכתו הגדולה; בשר ודם ככל אדם – והם ביצעו את מלאכתו הגדולה של ה' ".
דברים חשובים אלה מעידים לא רק על משה כאיש, כי אם על משה כסמל וארכיטיפ של מנהיג יהודי. כל הכשלונות הנוראיים ביותר באומה נולדים כאשר נוטים לייחס לאנשים, קרוצי חומר, תכונות נשגבות שאין ביניהן ובין בני אדם מאומה. אדם מסוגל לחטוא, מועד לפורענות של כעס וחולשה, ולעולם אין לסמוך עליו בעיניים עצומות ללא הפעלת חוש בקורת. אפילו משה רבינו, שמעלת נבואתו היתה מעל לכל הבנה אנושית, היה אדם אחרי הכל.
מנגד, פירוש קבלי מעמיק, קודם בזמן לזה של רש"ר, מעניק לנו האדמו"ר "צמח צדק" לבית חב"ד, ר' מנחם מנדל שניאורסון (בקרוב יציין העולם החסידי מאה וחמשים שנה לפטירתו). דבריו להלן לקוחים מתוך יצירת המופת שלו על התורה, אור התורה (שמות חלק א, ניו-יורק תשכ"א, עמ' רח):
"הנה הפליאה ידוע למה לא מנה רק ג' אלה […] והענין הוא כיב חינת ראובן רא"ו ב"ן היינו בחינת ראיה בחכמה (ספירת החכמה, שזוכה לכינוי ב"ן, כמו בזוהר ח"ג רעח, ב, קשורה בחוש הראיה, ולעומתה) ושמיעה בבינה, והיינו בחינת ג"ר (=ג' ראשונות) חו"ב (=חכמה ובינה) ולוי הוא בחינת הדעת הכוללם (הכוונה ששלוש הספירות העליונות לפי חב"ד, חכמה, בינה ודעת, מקופלות ברמז של ראובן, שמעון ולוי). ויעקב לא ברכם לפי שיעקב מלבר, היינו שמקבל רק מבחינת א"ל שד"י […] שהוא בחינת הצמצום כנ"ל, אבל משה מלגאו, דהיינו מבחינת אור אין סוף דשם הוי"ה, לכך בירך גם לג' אלה. ואדרבה, לעתיד יתעלו ג' אלה למעלה משאר השבטים, ויהיו נקראים ראשי בית אבותם".
כוונתו שלפי זווית הראיה המוגבלת של יעקב, שמתרכזת בעיקר בשבע הספירות התחתונות, הפנים הקטנות של ההתגלות הא-להית בעולם, שבטי ראובן, שמעון ולוי אינם "מותאמים" למציאות של מחזה א-להי מוגבל. אבל, משה רבינו, שבתחילת פרשת וארא אנו שומעים שמעלת השגתו גבוהה ביותר מזו של האבות, והוא מקבל שפע א-להי במדרגה נעלית ביותר, יכול להבין ולתפוס גם את מקומם של שלושת השבטים הללו, שמבחינה א-להית עליונה מקומם נשגב משל שאר השבטים. שבטים אלה אינם ניתנים להבנה בעיני אדם, גדול ככל שיהיה.
שתי תפיסות מקוריות אלה באות ללמד על תובנות יסוד חשובות בעולמנו הדתי. ראשית – האדם, גדול וחשוב ככל שיהיה, תמיד יוותר אדם. שנית, ככל שלא נבין את פעולותיו של אדם, ועל אף שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות, לא תמיד יש בכוחנו לעמוד על טיבה של כל התנהגות אנושית, ובהחלט יתכן שכוחות אנושיים שנדמים לנו כשליליים במהותם יש להם תרומה נסתרת וחשובה לעולם כולו.
(וארא תשעו)
