הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)(רשימה זו נכתבת ביום שלישי, עת מצוי חייל צה"ל גלעד שליט בשבי בני בליעל. אנו מתפללים לפדיונו המהיר והמוצלח, ולהשבת קרן ישראל לאיתנה).
ישעיהו (לה, י) בוחר לתאר את ישראל השבים מגלותם כפדויי שבי, בשל חומרת השבי, והמועקה הנפשית החמורה המתלווה למי שנתון בו. אין דימוי חזק יותר של גאולה מאשר פדיון שבויים. כאז כן עתה, אנו מציינים בימים אלה שלושים שנה ל'מבצע יונתן', אותו מעמד פלאי עת עזר ה' לגבורי ישראל, טובי בחוריו, להושיע כמאה חטופים בארץ זרה. אלה, באמצעות תושייה, אומץ ותכנון מדוקדק גאלו את אחינו מיד צר. מעשה נועז ואצילי זה היכה גלים בכל העולם, וגם בעולם התורני. כחודש אחרי המבצע, נערך בירושלים הכינוס הארצי התשעה-עשר לתורה שבעל-פה, ביוזמת "יד הרב מימון". בכנס התבקש הראשון לציון, הגאון הרב עובדיה יוסף, לשאת מסה הלכתית על מבצע אנטבה. הרב יוסף סקר את ההיבטים ההלכתיים הרבים של שאלת פדיון השבויים, שאלת הכנסת עצמו לתוך סכנה בשביל להציל את חברו, שאלת חילול השבת למען יציאה לפעולה מבצעית (הפעולה הייתה בליל ש"ק), ושאלות נוספות.
אחת מני רבות מהשאלות שבהן הוא דן, נעוצה בדילמה המוסרית העמוקה שבשחרור מחבלים למען הצלת יהודים חטופים. מחד גיסא, פעולת שחרור כזו תוביל מיידית להצלה של יהודים רבים משביים, שהיא ללא ספק תוצאה מבורכת ביותר וחשובה. אולם, מאידך גיסא, קיים חשש כבד שחלק מהמחבלים שישתחררו יחזרו לסורם ויעסקו מחדש בפעילות חבלנית עויינת, ועל ידי כך יסכנו את העם היושב בציון. ומכאן שפעולת הצלה של יהודי אחד עלולה להוביל לסיכון יהודים אחרים, ומי התיר לנו לעשות זאת?
התוספתא תרומות (ז, כג) מעלה התלבטות דומה: "סיעה של בני אדם, שאמרו להם נכרים תנו לנו אחד מכם ונהרגהו, ואם לאו – הרי אנו הורגין את כולן, יהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל! אבל אם ייחדוהו להם, כגון שיחדו לשבע בן בכרי, יתנוהו להם ואל יהרגו…". התוספתא קובעת במפורש שאין להציל יהודי אחד, ואפילו רבים, במחיר של ויתור על חייו של יהודי אחר. גם במקרה של ייחדוהו, כדוגמת שבע בן בכרי, סייג הירושלמי, ולהלכה נפסק כדעה זו, שאין מדובר באדם רגיל. ראה דברי הרמב"ם (הלכות יסודי התורה ה,ה):
"ואם יחדוהו להם, ואמרו 'תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם' – אם היה מחויב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם, ואין מורין להם כן לכתחילה! ואם אינו חייב מיתה – יהרגו כולן, ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל". שבע בן בכרי התחייב מיתה מדין מרידה במלכות, ולכן, אם נקבו הגויים בשמו של מי שהתחייב כבר מיתה, מותר למסור נפשו ולהינצל בזכותו, אך גם הלכה זאת – אין מורין אותה לכתחילה, מחמת המדרון החלקלק שהיא עלולה לגרור.
אולם, הרב יוסף מחלק וקובע, שאמנם המקרים דומים, אך בכל זאת קיימת נקודה משמעותית של שוני ביניהם. במסירת יהודי לידי הנכרים על מנת להורגו יש אכזריות הדומה לזו של רצח ממש. מה לי מי שהורג את חבירו, למי שמוסרו להריגה. מה שאין כן אם משחררים רוצח, אף שיש בדבר סכנה גדולה, מכל מקום אין זו פעולת רצח ממש. אדרבה, יש התמרמרות גדולה מעצם המעשה, וחוסר רצון לבצעו, אך בלית ברירה נאלצים לשחרר מנוולים כאלה, גם אם מתוך חוסר הזדהות עמוקה עם מעשיהם הנלוזים.
יחד עם זה, לא הכניס כאן הרב יוסף את השיקול של המדיניות הרשמית של מדינת ישראל, שהיא הימנעות מלשאת ולתת עם ארגון טרור, ומתן פרס על חטיפות. נקודה זו עולה לדיון בעקבות סוגיה אחרת, והיא סוגיית פדיון שבויים יתר על כדי דמיהם. במסכת גיטין קבעה המשנה (ד, ו):
"אֵין פּוֹדִין אֶת הַשְּׁבוּיִין יוֹתֵר עַל כְּדֵי דְמֵיהֶן, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם", ובגמרא (מה, א) התלבטו האם האיסור הוא שלא יפלו כעול על הציבור לשחררם בדמים מרובים, או שמא יש בשחרורם משום עידוד לנכרים ליצור גל חטיפות. להלכה הוכרע כטעם השני, כדברי הרמב"ם (הלכות מתנות עניים ח, יב): "אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן מפני תקון העולם, שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם". שיקול זה משמעותי ביותר, והוא מעלה מחדש את שאלת תשלום המחיר הכבד בעד שחרור השבויים. בהקשר זה הביא הרב יוסף מקורות לכאן ולכאן. יש המורים שאם מדובר בסכנת חיים מיידית לשבויים, ולא רק בהמשך שביים, אין מקום לחוש ליותר מכדי דמיהם. מנגד, יש פוסקים שהכריעו לא כן, אלא המשיכו לחוש לשיקול זה גם במקום סכנה (ואולי הוא אפילו מתעצם). מסקנת הדברים היא שהסוגיה קשה ומורכבת, והיא דורשת עיון גדול מאוד.
אולם, ברי שהפתרון הרצוי ביותר הוא פעולת שחרור החטופים ללא התשלום הכבד, אם פעולה כזו אכן אפשרית. אמנם, חיילי צה"ל הכניסו עצמם בספק סכנה, לטובת שחרור החטופים, אך לסוגיה זו יש פתרונות שונים, ואין כאן מקום להאריך בדברים.
דעה מקורית ומרתקת בשאלת ההיתר לפדות את שבויי צה"ל יותר מכדי ערכם מופיעה אצל הרב שאול ישראלי זצ"ל, בשיעורו בפני כנס דומה, שנתיים קודם לכן. תחת הכותרת: "היש להיענות לסחטנות בפדיון שבויים ובני ערובה?", מחדש הרב ישראלי שיש חובה מוסרית עמוקה ביותר של המדינה כלפי חייליה, המחרפים נפשם במאבק על בטחונה. מכח מחויבות זו, משתנים כללי המשחק המקובלים, ומתקבלת פרספקטיבה הלכתית שונה מהמקובל (ההפניה וההערות מתוך אתר 'דעת', ומקורם בעבודתו של ד"ר מיכאל ויגודה):
"כיון שאלה (חיילנו) יצאו למלחמה בשליחות המדינה ומטעמה, להגנת העם היושב בציון, הרי קיימתו ועומדת התחייבות בלתי כתובה, אבל מובנת מאליה, שכל טצדקי (=אמצעים) שיש בידי המדינה עליה לעשות (בגבולות סבירים שאינם פוגעים בביטחונה הכללי) כדי לפדותם, במקרה שיפלו בשבי. וכשם שקיימת התחייבות במקרה של היפגעם, חס ושלום, במלחמה, הן לא נופל מזה החיוב לנקוט בכל פעולה לשם הוצאתם מן השבי… וכיון שמה שהמדינה יכולה לעשות בזה הוא מכח החיוב שקיבלה על עצמה תמורת השירות שלהם, הרי אין זה אלא כאילו הם פודים את עצמם, שבזה כמבואר לעיל לא קיימת שום הגבלה, ולא שייך בזה התקנה שאין פודין את השבויים יותר על דמיהם".
נתפלל כולנו לשלום אחינו השבויים והנעדרים, לעצה טובה ויוזמה טובה של מנהיגינו, ולכך שלא נזדקק לעסוק בהלכות אלה בעתיד.
תשס"ו
