הרב חגי לונדיןהרב חגי לונדין
ר"מ בישיבה הגבוהה-הסדר חיפה
בודהיזם (חלק ראשון)
ראשית ישנו צורך להבין כי למרות האוירה 'הרוחנית' האופפת את תרבויות המזרח, הבודהיזם הינו לא יותר מאשר פיתוח של עבודה זרה. שורשיו הנפשיים של הבודהיזם נעוצים ברקבון שבתפיסה האלילית: עובד האלילים אשר אינו מבטא באומר-חייו את היחס הכולל אל החיים, ומתוך כך מתרוצצות בקרבו נטיות שונות המנוגדות זו לזו – חוסר יכולתו לאגדם במדיניות חיים אחת מביא לתחושת תסכול ולסתירה פנימית.
האליל משקף את נפש עובדיו: הסגידה לכוח חלקי במציאות וראייתו כחזות הכל, הינה ביטוי למעמד נפש המצטמצם בפן אחד בלבד של היש – מצב המאפיין את הטבע הבסיסי של אומות העולם. מכיוון שהחיים כוללים כוחות רבים ושונים – חוסר הנחת וההסתכלות הפסימית הינן מהותיות לנפש האלילית החד-גונית.
האדם האלילי מוצא בעצמו כוחות סותרים אשר אינם יכולים למצוא את מקומם במסגרת הכללית: הנפש חשה ברצון למסגרת משפחתית – מחד, ותביעה לתאוות מזדמנות – מאידך, מצד אחד שאיפה להתנהגות מוסרית, אולם בד בבד ישנם יצרים פראיים הגואים ועולים. כל זאת מביא למתחים פנימיים, ולחוסר יכולת לגייס את משאבי הנפש כולם לכיוון אחד.
המלחמה הפנימית בתוככי האישיות האלילית, אשר אינה רואה בחיים מציאות הרמונית כי אם מבוכה והתנגשות בין יצרים סותרים, מביאה לכך שהמבט השלילי הינו אופייני לתרבויות הגויים, היונקות מן התפיסה האלילית, "ויאמרו רוב האומות בחידותיהם ושיריהם, כי מן הפלא שימצא בזמן דבר טוב, אמנם רעותיו (של הזמן) – רבות ומתמידות" (מלבי"ם איוב ב, יא). כלומר, בפולקלור העמים הטון הפסימי הינו הדומיננטי. הניכור האקזיסטנציאלי, הבדידות, הספק והחרדה – אלה הן תחושות החיים הבסיסיות.
"ונִרגן מפריד אלוף" (משלי טז, כח) – הנרגנות הפנימית קשורה לניתוק מן "אלופו של עולם" (רש"י על אתר) ולפירוד בין האידיאות, ומתוך כך, "לְתאוה יבקש נפרד" (שם יח, א) – מן הנפש הפירודית מגיעה הצלילה בתאווה (רש"י על אתר). באין אידיאל אחדותי אשר יכבוש וירתק אליו את מכלול האישיות, הולכות ומתעצבות תרבויות המנסות לספק נוחם זמני לאנושות על ידי פתיחת הסוגר בפני היצרים האפלים ביותר אשר בנפש האדם. פולחנים ברבריים כהעברת הבנים למולך, תאוות בשרים, התגודדות עד שפוך דם, ואף עשיית הצרכים – הולכים ומתמסדים כמרכז התרבות האלילית.
אולם באנושות ישנה תביעה קיומית, בלתי ניתנת לדיכוי, לממד הרוחני: משיכתו של האדם אל הרוחניות, והתביעה הערכית הפנימית תובעים את עלבונם. ההתכחשות לטבע הבסיסי של הנפש וחוסר הטוטאליות במבנה האישיותי, גורמים לאי-נחת ובלבול חריף, "והרשעים כים נגרש – כי השקט לא יוכל" (ישעיה נז, כ).
בעולם הברברי הקדום, שפעל בצורה אינסטינקטיבית וללא חשיבה, ניתן היה להמשיך את שטף החיים למרות כל אותן סתירות פנימיות. אולם, ככל שעוברים הדורות, ישנו תהליך אבולוציוני המעדן את נפש האדם: התרבות בכללה צוברת זכרונות קולקטיביים רבים יותר ויותר, וקמעא קמעא הופך האדם לבעל חשיבה ביקורתית. במסגרת זו מתפתחת השקפה ההולכת ומבררת כי מצבה של התרבות האלילית הינו רקוב בכל התחומים, הפנימי-רוחני והחיצוני-חושני כאחד.
לפיכך מגיעה האלילות אל השלב המתבקש הבא: "אל מחבוא הבודאיות, שהיא מוצאת את מגמת מנוחתה באפיסה ובאבדון המחלט" (אורות עמ' קיג) – הבודהיזם הינו פיתוח של התרבות האלילית: העולם האלילי, בייאושו ממציאת ההרמוניה בחייו, מנסה לחוות סיפוק בעולם הזה על ידי צלילה בתאוות חומרניות. הבודהיזם לעומתו, מיואש אף מן הסיפוק החושני, ומדמה למצוא את מנוחתו ב'הִתְאַיְּנוּת' – בכיליון המוחלט: "כוס הקצף על החיים ומרירותם, שהם תמצית המרגש של כלל המציאות, עולה הוא על כל גדותיו, וכל כלי השכל והרגש, האמונה והדמיון, מתמלאים בשאיפה אחת של חפץ-החפצים: להכחד ולהמחות באין שריד וזכר" (שם).
על שורשיו ההיסטוריים של הבודהיזם ונזקיו לתרבות האנושית – נמשיך בעז"ה בפעם הבאה.
תשס"ו
