אז מי ניצח במלחמה?

עם סיומו של מבצע "שומר החומות" התחדדה שוב התובנה שאנו מכירים כבר ממערכות צבאיות קודמות: על מדינת ישראל להיות יוזמת ולא נגררת. נראה, שעיקרון זה נמסר לנו כבר בתורה. בפרשתנו מדברת התורה על תקיעה בחצוצרות לפני יציאה למלחמה: "וְכִֽי־תָבֹ֨אוּ מִלְחָמָ֜ה בְּאַרְצְכֶ֗ם עַל־הַצַּר֙ הַצֹּרֵ֣ר אֶתְכֶ֔ם וַהֲרֵעֹתֶ֖ם בַּחֲצֹצְרֹ֑ת… וְנוֹשַׁעְתֶּ֖ם מֵאֹיְבֵיכֶֽם" (במדבר י, ט).

לעומת זאת בספר "דברים" התורה מדברת בפירוט רב על דיני היציאה למלחמה, ושם לא מוזכר כלל שיש לתקוע בחצוצרות. בפרשת "שופטים" נאמר: "כִּֽי־תֵצֵ֨א לַמִּלְחָמָ֜ה עַל־אֹיְבֶ֗ךָ… וְנִגַּ֥שׁ הַכֹּהֵ֖ן וְדִבֶּ֥ר אֶל־הָעָֽם… וְדִבְּר֣וּ הַשֹּֽׁטְרִים אֶל־הָעָ֣ם" ומוזכרים דינים רבים נוספים (דברים כ, א-ב). ההתנהלות לקראת המלחמה שמתוארת בספר "דברים" מלאת ביטחון בניצחון ישראל, ופרשת "כי-תצא" אף פותחת באמירה: "כִּֽי־תֵצֵ֥א לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־אֹיְבֶ֑יךָ", ומיד: "וּנְתָנ֞וֹ ה' אֱ-לֹהֶ֛יךָ בְּיָדֶ֖ךָ וְשָׁבִ֥יתָ שִׁבְיֽוֹ" (דברים כא י). מדוע בפרשיות ספר "דברים" יוצאים ומנצחים, ואין כל צורך בחצוצרות, ואילו בפרשתנו נבהלים, חוששים ונדרשים להריע תרועת יללה כדי לזכות לישועה?

ההבדל הוא, כנראה, בשאלה היכן מתנהלת המלחמה ומי יוזם אותה. בפרשת "בהעלותך" מדובר על מצב בו האויב יוזם את המערכה הצבאית ותוקף בתוך ארצנו: "כי־תָבֹ֨אוּ מִלְחָמָ֜ה בְּאַרְצְכֶ֗ם". במקרה כזה יש צורך בתרועת החצוצרות, המשמשת כמעין אזעקה, המעוררת הן לתחנונים והן להתגוננות וירידה למקלטים. לעומת זאת כאשר מתקיים: "כִּֽי־תֵצֵ֥א לַמִּלְחָמָ֖ה" – כאשר עם ישראל נוטל את היזמה, יוצא מארצו ותוקף בשטח האויב, אין צורך בחצוצרות תרועה, והארץ נותרת שקטה.

יודגש, כי במצבי עימות נדרש עם ישראל ליזום לא רק בפעולות מלחמתיות, אלא גם בקריאה לשלום, כדברי הרמב"ם: "אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום… שנאמר: "כִּֽי־תִקְרַ֣ב אֶל־עִ֔יר לְהִלָּחֵ֖ם עָלֶ֑יהָ וְקָרָ֥אתָ אֵלֶ֖יהָ לְשָׁלֽוֹם" (הלכות מלכים ו, א). וכך אכן עשו משה שקרא לשלום לפני מלחמות סיחון ועוג, ויהושע לפני שנכנס לארץ.

גדולי החסידות למדו מענייני המלחמה הלאומית על המלחמה האישית, וכך מסביר, לדוגמה, הרמ"מ מקוצק, שגם במלחמת היצר אם האדם נותן לרע דריסת רגל בלבו, עליו לנהל מערכה קשה שדורשת תרועת חצוצרות כדי להתעורר, להתגונן ולהתגבר. אולם כשהאדם מקדים ויוזם ומעצים את חוסנו הרוחני, הוא יכול לנצח במערכה בלי תרועות שבר בחצוצרות.

עיקרון זה בא לידי ביטוי בולט בפרשתנו בנושא המתאוננים והמתאווים. הללו "הִתְאַוּ֖וּ תַּאֲוָ֑ה …וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י יַאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר…" (יא, ד-ו), ובעקבות תלונותיהם מקבל משה את הציווי: "אֶסְפָה־לִּ֞י שִׁבְעִ֣ים אִישׁ֘ מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒…וְאָצַלְתִּ֗י מִן־הָר֛וּחַ אֲשֶׁ֥ר עָלֶ֖יךָ וְשַׂמְתִּ֣י עֲלֵיהֶ֑ם". כיצד יכולים הזקנים הללו לתת פתרון לבעיית התאווה לבשר ולארוחות גורמה? בעלי המוסר הסבירו שהגברת העיסוק התורני והעצמת הסיפוק הרוחני של בני ישראל יובילו מעצמם להפחתת הצורך במילוי תאוות הגוף. אם הם יתענגו יותר על טוב ה' הם ידרשו פחות להתענג על טוב מצרים.

לכך התכוונו כנראה חכמים כשאמרו: "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר רגזו ואל תחטאו. אם נצחו – מוטב, ואם לאו – יעסוק בתורה…" (ברכות ה, א). על האדם ליזום מחשבות טובות, עשייה חיובית ולימוד תורה, וככל שאלה יתגברו, כך היצרים והתאוות השליליים יתפוגגו. כידוע, את החושך לא מגרשים במקלות אלא בהוספת אור. הגברת האור, חיזוק עשיית הטוב ועיסוק בתורה ובתפילה מעבירין  מאליהם את רוע התאווה.

(בהעלותך תשפ"א)