מערכת שבתוןתהילה גאדו, חברה בתנועת 'הנתיב השלישי'
השבוע אנו נכנסים לתקופת אבלות על החורבן. המעשה הפותח את רצף אגדות החורבן בתלמוד הבבלי (גיטין נה:-נו.) הוא מעשה קמצא ובר קמצא. מעשה זה מופיע בספרות חז"ל בשני מקומות, בבבלי ובמדרש איכה רבה (ד, ב). ישנם כמה הבדלים משמעותיים בסיפור בין שתי הגרסאות. בגרסה הבבלית מובלט הפן ההלכתי. לעומתו, מדרש איכה רבה שם דגש על הפן החברתי.
כאשר בוחנים את הסיפור בשתי גרסאותיו מתגלה ביניהן פער במיקומו של רבי זכריה בן אבקולס במהלך הסיפור, בתפקידו, בהצגת דמותו ובתחומי אחריותו. המשותף בין שתי הגרסאות הוא הצהרתם של חכמים – רבי יוסי במדרש, ורבי יוחנן בבבלי – כי ענוותנותו שרפה את ההיכל. הביקורת כלפיו בכל אחת מהגרסאות מתמקדת בהיבט שונה של מעשיו.
בבבלי, רבי זכריה בן אבקולס מוצג כתלמיד חכם קפדן החרד לקיום ההלכה. הוא מופיע בכרונולוגיה של הסיפור בשלב מתקדם, כאשר הקורבן מגיע לבית המקדש. רבי זכריה טוען טענות הלכתיות. לעומתו, החכמים המתדיינים עימו עונים לו בטענות חברתיות-פוליטיות. הם בקיאים אמנם בפרטי ההלכה, אך רגישים למצב החברתי המצריך זהירות מיוחדת וטקטית ב"שלום המלכות", ומבינים כי בשעה זו הדיון המרכזי הוא על ההתנהלות החברתית והפוליטית הנצרכת. הם מכירים את מערכת היחסים הסבוכה בין היהודים לרומאים בתקופה זו, ובחשיבות השמירה על תדמית טובה ויחסים טובים עם המלכות. הם סבורים כי לבעיות ההלכתיות יהיו פתרונות שישתלבו עם הצורך החברתי-פוליטי. אך רבי זכריה דוחה לחלוטין את הקרבת הקורבן ששלח קיסר רומי בגלל דקדוק הלכה.
במדרש לעומת זאת, דמותו נראית אחרת. היא מופיעה מוקדם יותר בסיפור – לא לצד חכמים נוספים – יושב בסעודה, רואה את בר קמצא מושפל – ולא מתערב. כאן לא מדובר בשאלה הלכתית אלא במעשה הראוי למול אירוע פוגעני. רבי זכריה הוא האדם שמצופה ממנו להיות המצפן המוסרי – והוא בוחר לשתוק ולא להגיב במקום למחות.
מתוך הביקורת העולה בשתי הגרסאות של הסיפור, ניתן לשרטט את דמות המנהיג הראוי, ובפרט בתקופה סוערת ורגישה. המנהיג הראוי הוא זה הבוחר להגן על האדם יותר מאשר על העיקרון. הוא פועל מתוך הכרת המציאות על רבדיה השונים ומציע לה מענים חברתיים הולמים. הוא נוקט אקטיביזם הלכתי ולא בפאסיביות. מנהיג השומר על הצדק, היודע מתי לשתוק ומתי לא. דקדקנות והיצמדות למידת הדין וחוסר מחאה כאשר היא נצרכת, עלולים להוביל לחורבן הבית ולשריפת המקדש.
