הרב יונתן זקס (מתוך מורשת הרב זקס זצ"ל)היו שכינו את פרשת פקודי "פרשת רואה החשבון", כי כך היא מתחילה: במעין סיכום חשבונאי של הכספים והחומרים שהוקדשו למשכן. זו דרכה של התורה ללמדנו על הצורך בשקיפות פיננסית. אולם, מתחת לפני השטח היבשים-משהו של סיכומי התרומות טמונים שני סיפורים יוצאי דופן, והם מלמדים אותנו דבר יסודי על הטבע היהודי הנכון גם בימינו.
הסיפור הראשון נוגע למשכן. ה' אמר למשה לבקש מהעם לתרום. היו שתרמו זהב, אחרים נדבו כסף, ועוד אחרים נחושת. היו שנתנו צמר או פשתן או עורות. עוד אחרים תרמו עצי שיטים, שמן, סממנים או קטורת. היו שהגישו אבני חן לחושן. הנכונות ההמונית לתת יוצאת דופן:
"וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר. וַיָּבֹאוּ כָּל הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִׂים, וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, "מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָהּ". וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר, "אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ", וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא. וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר (שמות לו, ג-ז).
הם נתנו יותר מדי. משה נאלץ לומר להם לחדול. קשה להאמין שאלה הם בני ישראל שהכרנו, המתאוננים קשי העורף וכפויי הטובה. לפנינו עם הנכסף לתת.
פרשה אחת אחורה – ואנו מגיעים לסיפור העגל. כזכור, הוא התחיל בחרדה שאחזה בעם: משה שעלה להר סיני מבושש לבוא. העוד משה חי? אולי קרהו אסון? ואם כך, איך נקבל את דברי הא-לוהים ונדע מה לעשות ולאן ללכת? על כן ביקשו מאהרון לעשות את העגל: מעין אורקל, מכשיר לשמיעת דבר האל.
אהרון, על פי הפרשנות המקלה עימו, הבין שאין בכוחו לבלום את העם בסירוב ישיר, ועל כן נקט תמרון השהיה. הוא ניסה להאט את מהלך הדברים בהנחה שאם יתעכב די הצורך משה יגיע. על כן אמר לעם: "פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי" (לב, ב). על פי המדרש, הוא הניח שדרישה כזאת תחולל ויכוחים בתוך המשפחות, וכך הוא ירוויח זמן. אך לא כך קרה. כי מייד – "וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן" (לב, ג).
שוב הנדיבות הזאת. לפנינו שני מיזמי תרומה שונים תכלית כל שוני. האחד, המשכּן, היה קדוש. השני, העגל, היה כמעט אליל. בניית המשכן הייתה מצווה עילאית; עשיית העגל – חטא נורא. אך הנה, היענותם הייתה זהה בשני המקרים. על כך אומר המדרש, "אין את יכול לעמוד על אופי של אומה הזאת. נתבעין לעגל – ונותנין. נתבעין למשכן – ונותנין".[1] המכנה המשותף הוא הנדיבות. האומה הזאת לא תמיד נותנת לדבר הנכון – אבל תמיד נותנת.
הרמב"ם חורג פעמיים בהלכות מתנות עניים שלו מן הנימה העניינית המאפיינת את כתיבתו ההלכתית ב'משנה תורה', כדי להעמידנו על עניין זה. בעניין החובה למנות גבאי צדקה הוא כותב, "מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להן קופה של צדקה".[2] המחשבה שתתקיים קהילה יהודית בלי רשת תמיכה בנזקקים כמעט בלתי נתפסת. בפרק הבא הוא מוסיף וכותב:
"חייבין אנו להיזהר במצות צדקה יתר מכל מצוות עשה. שהצדקה סימן לצדיקי זרע אברהם אבינו. שנאמר, "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט)… וכל מי שהוא אכזרי ואינו מרחם יָחוּש לייחוסו, שאין האכזריות מצויה אלא בגויים… כל המעלים עיניו מן הצדקה הרי זה נקרא בליעל, כמו שנקרא עובד עבודה זרה בליעל".[3]
הרמב"ם אינו אומר פה רק שיהודים נותנים צדקה. הוא אומר שהנטייה לצדקה טבועה בגנים היהודיים; אם תרצו: תוֹרָשָה קהילת יעקב. הנדיבות היא אחד מן הסימנים המזהים של צאצאי אברהם, כדי כך שאם יהודי אינו נותן צדקה יש לחשוד בייחוסו, שמא לא מאברהם מקורו. בין אם זה עניין של טבע, עניין של תרבות או שניהם גם יחד, להיות יהודי פירושו לתת.
ארץ ישראל ממחישה זאת בגופה. יש בה שתי ימות: ים כנרת וים המלח. ים כנרת מלא חיים, ים המלח הוא ים המוות. שניהם ניזונים מנהר הירדן; ההבדל הוא שים כנרת מקבל מַיִם ונותן מַים, ואילו ים המלח מקבל ולא נותן. לקבל ולא לתת פירושו לא לחיות: כך בגיאוגרפיה של ארץ ישראל וכך בפסיכולוגיה של עם ישראל. כך היה בימי משה, וכך גם בימינו. כמעט בכל ארץ שיהודים חיים בה, הם תורמים לצורכי צדקה ולצורכי ציבור הרבה יותר משיעורם היחסי באוכלוסייה. ביהדות, לחיות פירושו לתת.
—
[1] ירושלמי, שקלים א, א.
[2] משנה תורה, הלכות מתנות עניים ט, ג.
[3] שם י, א-ג.
