הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)"למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ שפטו יתום ריבו אלמנה" – בדברים אלה קרא הנביא לסידור נכון של מצוות ד'. מצוות הא-לוהים בנויות כפירמידה. יש לבסס את הקומה הראשונה, היא קומת המשפט והצדקה, ולדרוש את צדקתם של אלה שאלה שאינם זוכים בו בשל חולשתם – הגר, היתום האלמנה ודומיהם. לאחר מכן חובה עלינו לבנות קומות גבוהות יותר, וגולת הכותרת היא הקדושה הטהרה והמקדש. דברי רבי יהודה הלוי חריפים מאוד: "…כאשר המרו בני ישראל עד שהתחילו להקל במצוות השכליות ובדרכי ההתנהגות אשר אין כל חברה יכולה להתקים בלעדיהן, כאשר לא יוכל היחיד להתקים בלא ספוק צרכיו הטבעיים מאכל ומשתה ותנועה ומנוחה ושנה ויקיצה, ועם זה החזיקו עוד בעבודת הקורבנות ובדומות לה מן המצוות הא-לוהיות השמעיות, הודיעם הא-לוה כי הוא היה מסתפק בפחות מזה, באמרו להם: מי יתן ושמרתם את המצוות אשר החברה הפחותה והשפלה ביותר מקבלת עליהם, והן הצדק וההטבה לזולת וההודאה לא-לוה על חסדו, כי התורה הא-לוהית לא תשלם כי אם לאחר שלמות החקה החברתית והשכלית…".
חלק מהחובה לתבוע את הצדק לחוליה מנוצלת וחלשה היא החובה לתבוע את הצדק לנפגעי מערכת הנישואין. לצערנו הגדול, לעיתים עולה ספינת הנישואין על שרטון, ובני הזוג בוחרים במוצא האחרון – הגירושין. חכמינו אמנם ראו במוצא זה את נשק יום הדין – "כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות" אך לא שללו את האפשרות לחלוטין, ולעיתים אין ברירה אלא לבחור בהן. התורה הא-לוהית ציוותה כי האיש מגרש ולא האישה, כחלק בלתי נפרד ממצוותיה. בכך קבעה כיצד ייערכו הגירושין, ואף קבעה כי לא ניתן לגרש בעל כורחו של אדם. אולם, הלכות אלו אינן מתירות לאיש לנצל אותן, ובשל הכוח ההלכתי שניתן לו לעשוק ולרמוס, לגזול ולפגוע. מובן מאליו כי עם הקביעה שאף האישה אינה מתגרשת בעל כורחה נאמרו דברים אלה גם כלפי הנשים, ואף לאישה אסור לנצל חרם זה כדי לסחוט ולתבוע באותם תחומים מועטים שהדבר אפשרי ויש בכוחה.
סחיטה כחלק ממהלך הגירושין היא מעשה נבלה, הפוגע בשלושה מהויות יסודיות. בראש ובראשונה הוא פוגע בנפגע – בדרך כלל מדובר באישה שכדי לזכות בחירותה וביכולתה להקים בית עם אחר היא נתבעת לקנות את גיטה בכסף, להסכים לתנאים פוגעים, לעבור מסכת של השפלות וביזוי וכדו'. תורת ישראל לא באה לעמוד לצידו של הנבל (וכאמור: גם לא במקרים המועטים אמנם בהרבה בו האישה היא ה"נבל"), כי אם להיות תורת קודש המבססת בעולם צדק ומוסר. המנצלים אותה פוגעים בנושא השני – כבוד שמיים, והם מחללים את שם ריבונו של עולם נותן התורה, שבשמו הם נוהגים בכיעור ובשפלות. היסוד השלישי הנפגע הוא קדושת הנישואין – שכן התנהגות זו והגיבוי הניתן להם לעיתים על ידי בתי הדין (ולפעמים מתוך כוונה טובה) גורמת ליותר ויותר זוגות לא להינשא כדת משה וישראל, שזה ראשית חורבן האומה במקום המקודש ביותר – המשפחה.
כל היכול למנוע מצב מחפיר זה נקרא לעשותו. אלה שנשבר חלומם ומתגרשים צריכים לקבל על עצמם שלא לעשות זאת בכיעור הנורא; על בתי הדין לאמץ כל דרך הלכתית כדי לנהוג כהלכה, ולא לפסוק כתוצאה מפחד כי אם כתוצאה מנאמנות לדבר ד' ולחובה להציל עשוק מיד עושקו. בוודאי שאסור להם להיות שותפים בניסיונות הסחיטה, גם אם הם סבורים שהם פועלים לטובת הנפגע; כחברה אנחנו צריכים להיות שותפים בלחץ שיופעל על ה"רעים", כמו אפשרות לתביעה ממונית כנגד הצד הפוגע בדרך המותרת על פי ההלכה; אם יש הסכמי קדם נישואין אפקטיביים המותרים על פי גדולי הדור יש לחתום עליהם לפני נישואין ועוד ועוד. הצד השווה שבכולם שזהו המאבק ההכרחי על קדושת שמו הגדול של ריבונו של עולם, על קדושת חיי הנישואין, ועל בניין בית המקדש שתנאי לו הוא דרישת דמעת העשוקים והעשוקות – ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה.
תשס"ו
