להפיל את ההר על ראש האויב!

להפיל את ההר על ראש האויב!
איתן פינקלשטיין, דוקטורנט לתנ"ך, המכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר אילן

אמר עוג: מחנה ישראל – כמה הוא? שלשה פרסות. אלך ואעקור הר בן שלוש פרסות ואשליך עליהם ואהרגם. הלך ועקר הר בן שלוש פרסות ושם על ראשו. הביא הקב"ה עליו חגבים ונקבו את ההר ונפל על צווארו. היה רוצה לשולפו מעל ראשו, נמשכו שיניו לצד זה ולצד זה – ולא יכול לשולפו. והיינו דכתיב "שִנֵי רשעים שִׁבַּרְתָּ" (תהלים ג', ח)… אל תקרי ' שִׁבַּרְתָּ' אלא ' שִׁרְבַּבְתָּ'. משה – כמה היה גובהו? עשר אמות. לקח גרזן בן עשר אמות, וקפץ עשר אמות, והכהו בקרסולו והרגו. ברכות נ"ד ע"ב, בתרגום לעברית.

בדרשה עלומה זו טמנו חז"ל את דרכי ההתמודדות עם אויב קשה ומאיים, אויב ממנו ירא משה רבנו יותר מכל אויבי ישראל, עד שהיה הקב"ה צריך להבטיחו "אל תירא אֹתו כי בידך נתתי אֹתו" (דברים ג', ב). את הסיבה לחשש מפני אויב זה, תלו חז"ל לא רק בעוצמה וביכולת הפיזית שהפגין עוג (דב"ר כט), אלא גם בזכות הרוחנית שהיית לו כשסייע לאברהם כפליט מסדום (תנחומא בובר חוקת נה, ועוד). דומה כי דווקא בתקופה בה אנו מתמודדים מול אויב המפתח עוצמה גרעינית, ובשלוחיו הפועלים בשם האל, ניתן ללמוד לא מעט מהתמודדותו של משה בפרשתנו – כפי שראו אותה חכמים.

ננסה להבין את לשונה הפלאית של דרשתנו, על ידי ביאור סמליה: ההר, החגבים, שיניו של עוג וגובהו של משה. בזכות מעשה העקדה בהר המוריה, הפך ה'הר' לכינויו של אברהם אבינו במדרשים רבים (ועיין בבר"ר נ', פס"ר ג', אגדת בראשית כ"ה ועוד). על כן נראה כי לא בכדי מחנה ישראל וה'הר' מתוארים כבעלי שטח זהה, שכן ישראל רגילים לחסות בצילו של ה'הר' תוך היתלות באמונתו, המשך דרכו וזכותו של אברהם אבינו. עוג, שאף הוא נתלה בזכויותיו כמי שמקושר לאברהם, מנסה לעקור את ה'הר' ממקומו הטבעי כמגנם של ישראל, מתוך רצון להשתמש בכוחו של אברהם כנגד בניו.
ה'חגבים' המכרסמים ב'הר' הם ישראל, כדברי המרגלים: "ושם ראינו את הנפילים בני הענק מן הנפִלִים ונהי בעינינו כחגבים – וכן היינו בעיניהם" (במדבר י"ג, לג). ראייתם העצמית של ישראל את עצמם כחלשים אל מול האויב, הביאה לכך שגם האויב ראה אותם כחגבים. ואכן, ניסיונו של עוג שלא להלחם בישראל כלוחמים, אלא למעוך אותם כחרקים מורה כי זה היה בסיס יחסו לישראל.
ראייתם העצמית של ישראל כ'חגבים' היא שגרמה ל'התנתקות' הראשונית של ה'הר' מבסיסו, והיא שאיפשרה לעוג להרימו מעל ראשו, ולנסות להטיחו בישראל. ברם, דווקא אותו זלזול בישראל, והאשליה כי הם מנותקים כליל מכוח אמונתו וזכותו של אברהם – הביא לעוג את מפלתו. ה'חגבים' אף פעם לא התנתקו מן ה'הר' כליל, וגם כאשר רחשו בו ופיררוהו מבפנים, עדיין בתוך תוכם ידעו הם כי הוא בית חייהם ומקור חיותם. כך, כאשר חשו החגבים כי הם מצויים בסכנת השמדה, בלא דעת הם שבו להשתמש ב'הר' כמושיעם, וה'הר' נענה ונפל על צוואר אויביהם.
ניסיונו של עוג לשלוף את ה'הר' מעל צווארו, ולשוב ולהלחם בישראל בכלים הרגילים שבידו – לא צלח. שיניו, המסמלות במדרש את כוח פיו של עוג – סיבכו אותו בתוך עצמו, וה'הר' המשיך להיות כריחיים על צווארו. משה שהמדרש מתארו כ'הר' לא קטן בפני עצמו, מסמל את החלק בישראל שמחה במרגלים – ומאז ומתמיד היה מחובר ל'הר' הגדול – מהר המוריה ועד הר סיני. משה אוזר עוז וגבורה, ובעזרת כלי נשקו ומאמץ פיזי, הוא משלש את קומתו ומצליח לסייע ביד ה'הר' הגדול להכריע את האויב באופן מוחלט.

קשה שלא להבחין במקבילות הרבות שבין דרשת חכמים מופלאה זו לתקופתנו אנו. גם מולנו עומד אויב מתעצם, המפגין כוח ונחישות מחד, ודבקות דתית מאידך. צעדינו הנרפים הביאו אותו לחשוב כי אין בנו כוח לעמוד בפניו, וכי אנו רואים עצמנו כחגבים לעומתו – וכן היינו בעיניו ('קורי העכביש', בלשונו). בני ישמעאל רואים עצמם כבניו האותנטיים של אברהם וכממשיכי אמונתו, וסבורים כי הקשר שלהם לאברהם חזק ואמיץ יותר מהקשר של ישראל ה'מנותקים' מצור ישעם. כך הם באים בשם האמונה והאל, ומנסים לפגוע בעם ה'.
אלא שבאיומם להשמידנו, גם ב'חגב' שבתוך כל אחד מאיתנו מתעורר הרצון לחיים, וממילא גם הקשר למקור חייו. ייתכן שאילו היו מסתפקים בל'זנב בנו את כל הנחשלים' לא היינו זוכים להתעוררות האחרונה, אך נראה שה'הר' הגבוה שהרימו אויבינו בהצהרותיהם הגלויות – גרם לכולנו להבין שאין לנו ברירה אלא להלחם על חיינו (ועיין במאמריו של דן מרגלית, לפיהם המלחמה הנוכחית אינה רק תוצאה של מעשי נסראללה, אלא בעיקר של נאומיו והצהרותיו). בינתיים חגבינו המוטסים מנסים לפורר את האיום הגדול ואולי אף להוציא מתוק מעז, תוך הפלת האיום על ראש אויבנו.
שיניו של האויב, שהצהירו על מלחמה דתית, יכולות בקלות לסבכו בתוככי ההר, שכן צריך לזכור שלמלחמה בה משתמשים בשפה דתית יש שני צדדים, כפי שצוטטו לאחרונה ערביי צפת שנימקו את בריחתם במלחמת העצמאות בטיעון ש"ראינו שאללה נלחם עם היהודים – ועם אללה אנו לא נלחמים". דווקא לסיבה רוחנית-מוראלית זו, צריכה להיות משקל נרחב בקביעת התזמון לתקיפה של ה'שטן הגדול', שכן בגלל סיבה זו – הזמן שבו תהיה לתקיפה מינימום של תגובות נגד מזיקות, הוא מיד לאחר שנצליח בעזרת האל להשמיד את 'השטן הקטן'.
עוד נזדקק לכוחו של משה, המחובר ל'הר' במלוא עוזו, על מנת שננצל את המצב בו עוג כפות בהרו חסר אונים. בשנים האחרונות נוכחנו יותר מדי פעמים, שדווקא כאשר היה אויבינו השונים מסובכים בתוך עצמם ועל סף שבירה טוטאלית, הצעותיהם ל'הפסקת אש' או ל'שלום' מדומה נענו על ידינו מהר מדי, במקום שנפגע בקרסוליהם ונמוטט עליהם את ההר כליל. מי ייתן והפעם יאזור משה כוחו, ישלש קומתו ויסיים את המלאכה בשלוח ובשולחו גם יחד.

תשס"ו