כי ה' א-להיך אש אֹכלה הוא

פסוק זה (דברים ד,כד), המעטר את פרשתנו, מדמה את מלך מלכי המלכים לאש, ומסיים במלים "א-ל קנא". אולם, דימוי זה מסוכן במקצת, במיוחד אחרי שלל האזהרות שמצינו קודם לכן, על כל דימוי גשמי לבורא. כך לעיל (שם ט-כג:
"רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד… וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה. תַּבְנִית כָּל בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ תַּבְנִית כָּל צִפּוֹר כָּנָף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם. תַּבְנִית כָּל רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה תַּבְנִית כָּל דָּגָה אֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם… הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן תִּשְׁכְּחוּ אֶת בְּרִית ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּכֶם וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ".
הרי לנו מפורשות שיש להזהר מלדמות את הקב"ה בכל דימוי גופני שהוא, ומה נשתנתה האש? ואכן, כל הפרשנים נזקקים לבעיה זו, ופתרונותיהם מעידים על היצירתיות הגדולה שהשתמשו בה. אונקלוס, כדרכו לסלק כל מוטיב גשמי מהא-ל, מתרגם את הפסוק כך: "ארי ה' אלהך מימריה אישא אכלא הוא", הווה אומר – לא הקב"ה, כי אם מילותיו, תורתו, הם האש האוכלת. מוסיף עליו התרגום הירושלמי, גם הוא כדרכו, שמעניק לנו מדרש אגדי על הפסוק: "אֲרוּם ה' אֱלָהָכוֹן מֵימְרֵיהּ אֵישָׁא אָכְלָא אֵישָׁא הוּא", כלומר גם הוא מדבר על המלים, ולא על הא-ל עצמו, אך מגלה לנו שהאש המדוברת, היא "אש אוכלת אש". כלומר, אש למעלה מאש, אש השורפת אש קטנה יותר (בפסיקתא רבתי פיסקא יא מובא שאשו של הקב"ה שורפת את אש מלאכי השרת; ראה גם יומא כב,א). הרבה מהפרשנים הסבירו שמדובר במשל, על כך שהקב"ה הוא כמו אש אוכלה, הוו אומר אין להתקרב אליו יותר מדי בשל מעמדו הנשגב והנורא.
חז"ל מצאו בפסוק זה גם משמעות הלכתית. כך הוא במסכת סוטה יד,א:
"ואמר רבי חמא ברבי חנינא, מאי דכתיב: 'אחרי ה' אלהיכם תלכו'? וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר: 'כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא'! אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה, מה הוא מלביש ערומים, דכתיב: 'ויעש ה' א-להים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם', אף אתה הלבש ערומים; הקב"ה ביקר חולים, דכתיב: 'וירא אליו ה' באלוני ממרא', אף אתה בקר חולים; הקב"ה ניחם אבלים, דכתיב: 'ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו', אף אתה נחם אבלים; הקב"ה קבר מתים, דכתיב: 'ויקבר אותו בגיא', אף אתה קבור מתים".
בעולם העתיק השתמשו בביטוי קולע לצורת התנהגות זו, וכינוה בשם: Imitatio Dei, כלומר – חיקוי הא-ל. שכן, לתפיסתנו, הקב"ה מושלם בכל מיני השלמויות, ולא יעלה על הדעת לייחס לו שום התנהגות בלתי ראויה בעולם המושגים האנושי. ומכאן, שאם חפצנו לדעת מהי ההנהגה הנכונה, עלינו להתבונן במעשי הא-ל, ופעולותיו בעולם, ולקיים בעצמנו את הלקחים המוסריים שאנו דולים ממעשיו הוא. ביטוי נעלה ביותר של חיקוי הא-ל, ברמה הלאומית, נמסר לנו ע"י האמורא הארץ-ישראלי, ר' יהודה ב"ר סימון. כך הוא בויקרא רבה פרשה כה:
"ר"י ב"ר סימון פתח (דברים יג) 'אחרי ה' אלהיכם תלכו', וכי אפשר לבשר ודם להלוך אחר הקב"ה? … וכי אפשר לבשר ודם לעלות לשמים ולהדבק בשכינה, אותו שכתוב בו (דברים ד) 'כי ה' אלהיך אש אוכלה', וכתיב (דניאל ז) 'כורסיה שביבין דינור', וכתי' (שם) 'נהר דינור נגד ונפק מן קדמוהי', ואתה אומר ובו תדבקון? אלא מתחלת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחלה, הדא הוא דאמרינן (בראשית ב) 'ויטע ה' א-להים גן בעדן', אף אתם, כשנכנסין לארץ – לא תתעסקו אלא במטע תחלה…".
אולם, כאן יש להתבונן בטיב הדימוי הזה. מדוע נוטע הא-ל מטע בתחילת ברייתו של עולם? האם יש לו הנאה כלשהי ממטע זה? לא ולא! הנטיעה היא לצורך האדם שמוצב בגן עדן. אולם, מאתנו מצפה הקב"ה לנטוע עצי מאכל בכניסתנו אל הארץ, בשביל לאפשר לנו לחיות חיי עצמאות כלכלית נטולי מחסור בארץ ישראל. אם כן, אין כאן חיקוי מושלם, אלא הדרכה א-להית מימי ראשית היות העולם. מכל מקום, למדנו שמתחילת בריאת העולם מלמדנו הקב"ה שיש חובה, אחריות לאומית, למציאותם של אילנות מאכל בארץ. בדומה לזה כתב הב"ח, ר' יואל סירקיש, מגדולי האחרונים ובעל הפירוש החשוב על הטור של ר' יעקב בן אשר (בית חדש – ב"ח). בסימן רח, העוסק בברכות, מביא הטור דיון ביחס לברכה אחרונה, בין הסמ"ג לאביו הרא"ש ובעל הלכות גדולות, בשאלה האם אומרים בנוסח הברכה האחרונה בסופה: "ונאכל מפריה ונשבע מטובה". הסמ"ג כתב שיש להמנע מלומר שורה זו, כי עולה ממנה שאנו משתוקקים לארץ רק בשביל אכילת פירותיה. על כך מביא הטור שבהלכות גדולות השורה הזו ישנה, ובקשר למסורת בשם אביו הרא"ש, נחלקו האחרונים האם הגירסה בטור היא: "ואדוני אבי הרא"ש ז"ל היה אומרו", או שמא נכתב "לא היה אומרו". מכל מקום, על כך כתב הב"ח כדברים האלה:
"תימה! הלא קדושת ארץ הנשפע בה מקדושת הארץ העליונה, היא נשפעת גם בפירותיה, שיונקים מקדושת השכינה, השוכנת בקרב הארץ… ועל כן ניחא שאנו מכניסין בברכה זו 'ונאכל מפריה ונשבע מטובה', כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה, ונשבע מטובתה".
דברים אלו של הב"ח שימשו נשק רב עוצמה בידיו של ר' עקיבא יוסף שלזינגר, כאשר התנגד לכספי החלוקה שזרמו מחו"ל לעיה"ק ירושלים. הלה פירש את דברי הב"ח בפירוש מרחיב ביותר, והגיע למסקנה שאכילת פירות של חו"ל, או לחילופין כספי חו"ל בארץ ישראל, דומה למי שמבקש לצאת ממחסה השכינה הקדושה בארץ, ולהתפרנס מבורות זרים. מה לנו ליהנות מכספי חו"ל, שניתנו בברכתם של השרים החיצוניים, אלה שאחראים על השפע בכל העולם, ולבכר אותם על פני השפע שהקב"ה הבטיח להשפיע עלינו בארץ הקדושה?
דבריו מתבססים גם על גדולי מקובלי ירושלים, ובראשם ר' אברהם אזולאי (סבו של הרב חיד"א, ר' חיים יוסף דוד אזולאי, מחבר הספר המופתי "חסד לאברהם"), ור' נתן שפירא, מחבר ספר "טוב הארץ" (שאר בשרו של ר' נתן נטע שפירא, מחבר ספרי "מגלה עמוקות" שהזכרנו בעבר, ובעיקר את ספרו על הפסוק "ואתחנן אל ה' ", בו העניק רנ"ב אפשרויות שונות לפרשו על פי תורת הסוד). שני אלה, שהושפעו השפעה גדולה מהמקובל האדיר ר' משה קורדובירו, חיברו חיבורים חשובים לתאר את מעלת ארץ ישראל. בשניהם מושם הדגש על כך שהארץ יונקת את קדושתה ישירות מהשכינה, בעוד בכל העולם כולו מגיע השפע באמצעות תיווך של גורמים זוטרים. רק בארץ הזו מעניק הקב"ה מכל טוב, ובהתאם לקדושה ולרצון של עמו. כיצד הוא עושה זאת? כבר ראינו את דברי המדרש על אודות הצו הבסיסי של נטיעת פירות מאכל עם הכניסה לארץ, מרוד חשקו של מלך מלכי המלכים לזון אותנו בקדושה בארץ הזו.
ראה דבריו המאלפים של בעל חסד לאברהם (מעין ג, הלא הוא עין הארץ, נהר כא):
"יש להקשות למה ארץ ישראל הקדושה גרע ממנו המן הרוחני (שהרי המן היה רק במדבר, שהוא בחו"ל – צ"ה), ויש לומר שהטעם לזה הוא כי המדבר, כל הדברים הגשמיים שבו הם חיצונים וטמאים, גדלים בארץ העמים שהיא ממשלת השרים. ולכך אין פירותיה כלי לקבל הרוחניות הקדוש, שאין גוף טמא נעשה כלי לרוחני הקדוש… אמנם ארץ ישראל פירותיה הם על ידי הקדושה, ואותו הרוחניות הראוי למן – מתלבש בפירות הקדושים ההם, ולכך אין מן בארץ ישראל…".
כלומר, פירות ארץ ישראל זהים בקדושתם למן, אלא שבארץ הקדושה מוענקת באופן טבעי, ואילו בחו"ל אין שום אפשרות להעניק קדושה זו בדרך הטבע, והיה צורך בנס של הורדת לחם א-להי מן השמים, מן, בשביל לפרנס כראוי את ישראל.
לפיכך, תקף ר' עקיבא יוסף, לא יעלה על הדעת לשהות בארץ ולהיות ניזון מחו"ל, ולכן גם דאג להקים התיישבות חקלאית יהודית בארץ, שפועלת על פי כל כללי ההלכה, ודואגת לזון את ישראל מפירות הארץ הקדושים. גם היום, הורו רבותינו שיש להשתדל עד כמה שאפשר ליהנות מפירות הארץ הקדושה, אף בשנת השמיטה. את זאת ניתן לעשות באמצעות השימוש באוצר בית הדין, ששומר על שבת הארץ, על כבוד החקלאים ופרנסתם, ומאפשר לנו להמשיך ולהיות ניזונים מפירות הארץ הקדושה. פתרונות כדוגמת יבוא פירות מחו"ל, הגם שבמבט ראשון הם נראים קורצים למדי מבחינה הלכתית (אין פתרון טוב יותר לאתגר הלכתי מאשר להרוג את הספק, ובהקשר שלנו – אין צורך להתחבט בבעיית היתר המכירה או אוצר בית הדין, נהרוג את החקלאות העברית, וממילא כל התבואה תגיע מצינורות חו"ל), אינם קולעים למטרה הגדולה של ההנאה מפירות הארץ הקדושה, שהקב"ה עצמו ציווה עלינו ללכת ולקיימה כחיקוי שלו, שהרי אף הוא נטע תחילה מטע בארץ.
אין לנו צורך בבורות נשברים, ובאפשרותנו לקיים את מצוות השמיטה בהידור, תוך הנאה מקדושתה של הארץ וקדושת פירותיה, וגדולה מזו, תוך דאגה לחקלאי ארצנו הקדושים. אשר על כן, ראוי לכל ירא שמיים ללכת בדרך בה הורו רבותינו גדולי הדורות (ובראשם הראי"ה קוק והחזון אי"ש זכרם לחה"ה), הדרך הרצויה על כולם מבחינה הלכתית, והיא אוצר בית הדין (במקום שניתן, ועל כך הרחבנו בעבר), ולא להתעלם מאביוני עמנו ומקדושת ארצנו.
(ואתחנן תשסז)