פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)בימים אלה, שבה המגפה ממשיכה להכות בנו בכל עוז, חשים רבים עצמם כ"מצורעים". החולים שבינינו, צריכים להיסגר בביתם או לנדוד בעל כורחם ל"בתי מלון של קורונה" עד שעת מרפא. רבים מהבריאים מסתגרים בביתם מרצון. תחושת המצורע, "בדד ישב, מחוץ למחנה (לאו דווקא הגיאוגרפי, אלא גם החברתי) מושבו", מלווה רבים.
במקרא מצויים כמה וכמה סיפורי מצורעים. הם היו אבן שואבת לפרשנים וחכמים בכל הדורות, שלמדו מהם גופי הלכות והליכות.
לקח בסיסי שגור, שכבר נדרש במדרש התנאים, מלמדנו שצרעת אינה מחלה פיזית אלא רוחנית. לפי גישה זו, ה"מצורע" – אינו אלא נוטריקון של "מוציא שם רע", הנענש בשל חטא הרכילות שלקה בו. נגע שכיח, בלתי נראה, שסכנתו מרובה ומאיימת על הציבור כולו.
אחד המצורעים המפורסמים המקרא הוא נעמן שר צבא ארם, שהציע לאלישע הנביא סכום כסף גדול תמורת ריפויו. על פניה, הייתה זו "הצעה שאי אפשר לסרב לה".
אלישע, מכל מקום, עמד בפיתוי (מלכים ב, ה, טו-יט): " וַיָּשָׁב אֶל אִישׁ הָאֱלֹקִים הוּא וְכָל מַחֲנֵהוּ. וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֹּאמֶר: הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹקִים בְּכָל הָאָרֶץ כִּי אִם בְּיִשְׂרָאֵל. וְעַתָּה קַח נָא בְרָכָה מֵאֵת עַבְדֶּךָ. וַיֹּאמֶר: חַי ה' אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם אֶקָּח. וַיִּפְצַר בּוֹ לָקַחַת – וַיְמָאֵן".
כמה גדול הפיתוי שניצב בפני הנביא. לאחר שהציל את חיי נעמן, וריפא אותו מצרעתו, וכי לא מגיע לו משהו? לפחות קרדיט סמלי בדמות מזכרת? אבל אלישע בשלו. לא "ברכה" ולא כלום. שמא יתחרט, ממהר הוא להישבע שלא ייקח, כמעשה אברהם אבינו, "מחוט ועד שרוך נעל".
לא כך נוהג נערו גיחזי. "וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי נַעַר אֱלִישָׁע אִישׁ הָאֱלֹקִים: הִנֵּה חָשַׂךְ אֲדֹנִי אֶת נַעֲמָן הָאֲרַמִּי הַזֶּה מִקַּחַת מִיָּדוֹ אֵת אֲשֶׁר הֵבִיא. חַי ה' כִּי אִם רַצְתִּי אַחֲרָיו וְלָקַחְתִּי מֵאִתּוֹ מְאוּמָה".
הכתוב אינו מבשר לנו למי אמר גיחזי את הדברים האלה (ניסוח הפסוק בגוף שלישי מרמז שגיחזי דיבר אל עצמו…). נקל לשער כמה היה כועס אלישע אילו שמע על חמדנות עבדו.
גיחזי מתחיל בקטנות. "ולקחתי ממנו מאומה". הוא רוצה לקחת מנעמן רק 'דבר מה' קטן. זוטי זוטות. משהו פעוט. מזכרת זניחה.
עד מהרה ה"מאומה" הזה הופך למרדף של ממש אחר הממון: " וַיִּרְדֹּף גֵּיחֲזִי אַחֲרֵי נַעֲמָן. וַיִּרְאֶה נַעֲמָן רָץ אַחֲרָיו וַיִּפֹּל מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה לִקְרָאתוֹ וַיֹּאמֶר: הֲשָׁלוֹם? וַיֹּאמֶר: שָׁלוֹם. אֲדֹנִי שְׁלָחַנִי לֵאמֹר הִנֵּה עַתָּה זֶה בָּאוּ אֵלַי שְׁנֵי נְעָרִים מֵהַר אֶפְרַיִם מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים תְּנָה נָּא לָהֶם כִּכַּר כֶּסֶף וּשְׁתֵּי חֲלִפוֹת בְּגָדִים".
תחילת החטא ברדיפת אחר הממון, והמשכו בשקר ובידוי ראיות. "וַיֹּאמֶר נַעֲמָן: הוֹאֵל קַח כִּכָּרָיִם". כמו פולני טוב, גיחזי מסרב בתחילה ("באמת אין צורך. לא הייתם צריכים"). אבל נעמן מפציר: "וַיִּפְרָץ בּוֹ. וַיָּצַר כִּכְּרַיִם כֶּסֶף בִּשְׁנֵי חֲרִטִים וּשְׁתֵּי חֲלִפוֹת בְּגָדִים וַיִּתֵּן אֶל שְׁנֵי נְעָרָיו וַיִּשְׂאוּ לְפָנָיו". כיכר הכסף הפכה לכיכרַיִם ("אם זה בחינם, תביא שנים").
מעשה שראשיתו בחטא, לא יכול להסתיים בטוב. השקר ממשיך להתגלגל.
"וַיָּבֹא אֶל הָעֹפֶל וַיִּקַּח מִיָּדָם. וַיִּפְקֹד בַּבָּיִת. וַיְשַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וַיֵּלֵכוּ. וְהוּא בָא ,וַיַּעֲמֹד אֶל אֲדֹנָיו. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱלִישָׁע: מֵאַיִן גֵּחֲזִי? וַיֹּאמֶר: לֹא הָלַךְ עַבְדְּךָ אָנֶה וָאָנָה. וַיֹּאמֶר אֵלָיו: לֹא לִבִּי הָלַךְ כַּאֲשֶׁר הָפַךְ אִישׁ מֵעַל מֶרְכַּבְתּוֹ לִקְרָאתֶךָ, הַעֵת לָקַחַת אֶת הַכֶּסֶף וְלָקַחַת בְּגָדִים וְזֵיתִים וּכְרָמִים וְצֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת?".
מה שהתחיל בחמדנות של "מאומה", המשיך ב"כיכר כסף", משם ל"כיכרַַיִם", שתי כיכרות, ומשם לתאוות אין קץ: "כסף ובגדים, זיתים וכרמים, צאן ובקר, עבדים ושפחות".
זה החטא, וזה עונשו: "וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם וַיֵּצֵא מִלְּפָנָיו מְצֹרָע כַּשָּׁלֶג".
שמו של נער הנביא, גיחזי, היה לדיראון עולם בעולמה של תורת ישראל. מצעיר מבטיח, נער חלומות שעתיד לירש את כֵּס נביא האומה, עושה פלאות שהולך להחיות, במצוות אדונו הנביא, את בן השונמית המת, נמנה גיחזי עם אותם מתי מעט שעליהם נאמר כי "אין להם חלק לעולם הבא".
בכך לא תם הסיפור.
בשנים שבהן לא חלה שבת פרשת תזריע בראש חודש, מפטירים בנביא בפרשת ארבעת המצורעים שישבו פתי השער, והלכו 'מפני הרעב' אל מחנה ארם (מלכים ב, ז).
ראשית הסיפור בייאוש, ייאוש גדול. "אִם אָמַרְנוּ נָבוֹא הָעִיר – וְהָרָעָב בָּעִיר וָמַתְנוּ שָׁם, וְאִם יָשַׁבְנוּ פֹה וָמָתְנוּ. וְעַתָּה לְכוּ וְנִפְּלָה אֶל מַחֲנֵה אֲרָם אִם יְחַיֻּנוּ נִחְיֶה וְאִם יְמִיתֻנוּ וָמָתְנוּ". כל הדרכים מובילות לכאורה למוות בטוח.
אכן, ייאוש אינו דרך חיים. גם לא תכנית פעולה. אסור להתייאש מן הייאוש.
בעקבות הנס הגדול שעשה הקב"ה, הולכים ארבעת המצורעים למחנה ארם, האויב הגדול. במקום מוות הם מוצאים אוצר גדול, מחנה שלם נטוש, לאחר שהם סועדים את ליבם (גם צבא המצורעים הגווע מרעב צועד על קיבתו), ומיד עטים אל השלל.
"וַיָּבֹאוּ הַמְצֹרָעִים הָאֵלֶּה עַד קְצֵה הַמַּחֲנֶה. וַיָּבֹאוּ אֶל אֹהֶל אֶחָד, וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ. וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם כֶּסֶף וְזָהָב וּבְגָדִים, וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ. וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל אֹהֶל אַחֵר, וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ". ביזה אינסופית, חלומו המתוק של כל תאב ממון. ניצול של הזדמנות פז, כפשוטה.
אכן, המקרא אינו מגלה לנו מי היו אותם "ארבעה מצורעים", דחויים, בני בלי שם. כביכול, שומר הוא על צנעת הפרט שלהם.
אבל חז"ל, כדרכם, מגלים את הסתום וזיהו אותם עם… גיחזי ובניו.
קרוב לוודאי שהמכנה המשותף, חמדנות ממון שאינה יודעת שבעה, התאווה לכסף, זהב ובגדים, הוא שגרם. אך הפעם חל "טוויסט" בעלילה, שינוי תהומי: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ: לֹא כֵן אֲנַחְנוּ עֹשִׂים הַיּוֹם הַזֶּה! יוֹם בְּשֹׂרָה הוּא, וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים? וְחִכִּינוּ עַד אוֹר הַבֹּקֶר וּמְצָאָנוּ עָווֹן! וְעַתָּה לְכוּ וְנָבֹאָה וְנַגִּידָה בֵּית הַמֶּלֶךְ".
במקום להמשיך ו"לעשות לביתם", משנים המצורעים החמדנים את טעמם. נוטשים את הכסף, הזהב והבגדים, וממהרים, בעיצומו של הלילה להעיר את מלך ישראל ("ויקם המלך לילה", פסוק המהדהד את פרעה וסיפור יציאת מצרים) , להביא אל מחנה ישראל את בשורת הגאולה.
בשונה מרחל המשוררת (בשירה "יום בשורה"), שלא אבתה לשמוע בשורת גאולה היה ומקורה בפיו של מצורע, מגלים לנו חז"ל שאין לנהוג כן.
"יש מצב שיתהפך הכל לטובה". או כמאמר האדמו"ר מלובאוויטש: אסור ליהודי להתייאש. אך אסור גם להתייאש מיהודי. גם מצורע, אותו 'אחר' המצוי בשולי המחנה ואף חוצה לו, עשוי לבשר את בוא הגאולה.
(תזריע מצורע תשפ)
